העם היהודי - האם תיתכן אחדות ללא אחידות?

בנייר זה אני מציעה ניתוח מ"סדר שני" של המתח שבין האחדות לגיוון. ניתוח זה מניח את קיומו של מגוון דעות ביהדות כעובדה סוציולוגית, ואינו מנסה לשפוט ביניהם על בסיס איזה שהם יתרונות נורמטיביים, אידיאולוגיים או היסטוריים. ברצוני להראות כיצד גישה זו עשויה להבנות את החשיבה על כמה משאלות היסודות הנידונות בין יהודים היום.

לשאלה זו יש תשובה הלכתית ברורה (המלווה במחלוקות אורתודוקסיות פנימיות עזות בשאלת הגיור). ואף על-פי כן, רבים סבורים שזהות יהודית אינה מוכתבת אך ורק על-ידי ההיוולדות לאם יהודיה. זהו בהחלט אחד מנושאי המחלוקת המרכזיים בין יהודים. אך בדרך כלל אין צורך ואין זה מן החוכמה לחפש תשובה אחת מוחלטת ומוסמכת לשאלה זו ולטעון ל"אמיתותה" או "עליונותה." חופש הדת מחייב כי בתוך הדת עצמה נכבד את התשובה הניתנת על-ידי הדת ולא ננסה לשנותה בדרכים שאינן מקובלות על היהדות הדתית עצמה. דבר זה תקף לכל זרמי היהדות, למרות העובדה שהאורתודוקסיה טוענת למונופול על היהדות הדתית. איננו יכולים "לכפות" על אנשים דתיים לקבל הגדרות חלופיות של שייכות. אבל בחיי החברה, שאלת החברות אינה בהכרח שאלה דתית. בגולה משתמשים לעתים קרובות באמות מידה חברתיות, ואין צורך בתשובה בודדת וניתנת לאכיפה שלה שותפות כל הקהילות היהודיות. בישראל צריך לקבל החלטות מעשיות בהקשרים כמו זה של חוק השבות, רישום ומעמד אישי. יהיה מאד לא חכם מצד המדינה לאמץ תשובות שעלולות להעמיק מחלוקות אידיאולוגיות בציבור בישראל ובחו"ל. אבל האימוץ הרשמי של תשובות דתיות לשאלות אלה, או, להבדיל, ביסוס יהודיוּת על הצהרה בתום לב של האדם הנוגע בדבר, עלול לגרום בדיוק לכך אם ייראה כאילו יש בכך ניסיון לתת תשובה מוסמכת לשאלת השייכות. הויכוח כאן אינו על החברות בקולקטיב בלבד, אלא גם על זהותם של הפרשנים המוסמכים של מהות אותו קולקטיב ולכן של שומרי הסף הרשמיים שלו. בהקשר של אכיפת חוקי מדינת ישראל, לא חייבת להיות תשובה זהה לשאלת "מיהו יהודי" בהקשרים שונים. לכן, למטרת חוק השבות, עשוי החוק להימנע מהניסיון להגדיר מיהו יהודי; במקום זה, הוא יכול (וחייב) להגדיר מי זכאי לעידוד המדינה להצטרף למפעל ההגדרה היהודית העצמית. בהקשר של רישום יכול הבסיס להיות הצהרה עצמית בתום לב עם שקיפות, כך שאלה שמעוניינים לדעת מה הבסיס להצהרה העצמית של יהדות יוכלו לברר זאת. בהקשר של מעמד אישי תיקבע הזכאות על-ידי הרשויות המוסמכות לכך. בהקשר של נישואין וגירושין – כל עוד מדינת ישראל שומרת על מונופול אורתודוקסי בעניינים אלה תיקבע היהדות באופן טבעי לפי ההלכה. בפועל לא הצליחה ישראל להימנע מתשובה מהותנית לכאורה, כמעט אורתודוקסית, לשאלה זו, והתוצאה היא ויכוחים ועימותים אינסופיים בין מגזרי אוכלוסיה שונים, המערבים גם את בתי המשפט בדיון וכך הופכים את המחלוקת גם לבעיה חוקתית-מוסדית.

ויכוח מרכזי נוסף נסוב סביב השאלה האם היהדות היא דת או קולקטיב אתני ותרבותי, "עם." האם אפשר להיות בן העם היהודי בלי להיות גם בן הדת היהודית? אין ספק שהחברות בקהילה יהודית דתית הייתה הדרך בה נשמרה הזהות הפרטית והקיבוצית היהודית במשך שנות הגלות הרבות. אין לכחד גם שהמודרנה משקפת רצון רווח לשמור על זהות יהודית שאינה מתמצית בדת או שאף אינה כוללת אותה כלל. יש הטוענים כי זהות יהודית אתנית, חילונית או תרבותית, היא חסרת לכידות ושבירה ואינה יכולה להחזיק מעמד. אחרים קיוו שעם המודרנה תיעלם היהדות האורתודוקסית "המיושנת." אף אחד מתקוות, תחזיות או חששות אלה אינו עומד להתממש בעתיד הקרוב. יהיה על מספר הגדרות דתיות ליהדות להתקיים במקביל לאפיונים תרבותיים ואתניים. לא תהיה תבוסה מוחצת שתביא להיעלמותה של אף אחת מקבוצות אלה. אך אין כאן סימטריה. זהויות יהודיות חילוניות צריכות לשמור על קשרים עם התרבות והציוויליזציה היהודית אשר במשך דורות רבים היו רק או בעיקר דתיות. זאת ועוד. בעוד שהמסגרת הדתית, בעיקר האורתודוקסית, מעניקה זהות תרבותית עשירה, צריך יצירתיות פעילה ותשומת לב תרבותית כדי להגיע לזהות יהודית כה מלאה בלי הכוח המחייב והפירוש המסורתי של יסודות דתיים. דבר זה נכון הן בישראל והן בקהילות יהודיות שמחוצה לה. המציאות, גם בישראל וגם בגולה, היא שמשפחות חילוניות רבות, ובמידה מסוימת משפחות שאינן אורתודוקסיות, אינן מצליחות להנחיל זהויות יהודיות לילדיהן. אנשים שאין להם היכרות או זיקה למורשת התרבותית המובהקת של היהדות עשויים שלא להבין מדוע מרכיבים אלה הם בעלי ערך, ומדוע כדאי להתנגד להתבוללות כדי לשמור עליהם. ישראל מספקת הגנה מסוימת נגד התבוללות בגלל הרוב היהודי שלה ובגלל התרבות הציבורית היהודית שלה. ואולם, לעתים קרובות צעירים יהודים בישראל מודעים אף פחות לתוכן של יהדותם ולמשמעותה מאשר צעירים חילונים המזוהים עם היהדות בגולה, כי הללו עושים לכל הפחות מאמץ מודע כלשהו כדי לשמור על זהותם היהודית, ופירושו של מאמץ זה הוא היכרות בסיסית לפחות עם פולחנים ומנהגים יהודיים דתיים והיסטוריים. יחד עם זאת, צריך להיות ברור שאסור שיינתן מונופול חוקי לאף פירוש דתי של היהדות על חייהם של אזרחי ישראל, יהודים ולא-יהודים. יהיה תפקידה של הדת בזהויות יהודיות ובסולידאריות יהודית אשר יהיה, המדינה חייבת לכל אזרחיה הגנה על זכויות האדם שלהם, כולל הזכויות לחופש הדת, החופש מדת והזכות לשוויון. יתר על כן, הִתמַצות החיים היהודים בלימוד והעמקה בטקסטים יהודים גם היא צורה של דלדול. למרבה המזל, רוב אורחות החיים היהודיים המודרניים, כולל אלה האורתודוקסים, אינם מחייבים את הקדשת החיים אך ורק ללימודי קודש. הגבלת הידע לטקסטים יהודיים דתיים אינה הכרחית ואף אינה הדרך החזקה ביותר לפתח זהויות יהודיות מודרניות.

תפקידה של ישראל בזהויות יהודיות בנות ימינו מורכב ומשתנה תדיר. עבור רבים, הדאגה לישראל היא חלק חשוב מהיותם יהודים. כתוצאה מכך, רבים רואים תוכניות כגון "תגלית" מופת לחיבור יהודים צעירים מהגולה ליהדותם. עבור אחרים, רק בישראל אפשר לקיים חיים יהודים מלאים, וכל אופני החיים היהודים מחוץ לארץ לוקים בחסר. אחרים רואים גישות כאלה כשגויות ואולי אף מסוכנות. הם אומרים שישראל וקשרים אתה אינם יכולים למצות את הזהות היהודית. בו בזמן חש מספר גדל והולך של יהודים צעירים בגולה נוח עם שמירת מרחק מישראל. הם קשורים אליה פחות, גאים בהישגיה פחות ואכפת להם מגורלה פחות מאשר להוריהם. ישראל אכן מהווה דגם רב עוצמה של חיים יהודיים. זהו המקום היחיד בעולם בו יהודים הם הרוב, בו התרבות הציבורית היא יהודית והשפה היא עברית. "תגלית" היא מפעל חשוב, אשר אכן משתמש במציאות של מדינה יהודית כמחבר עוצמתי ומרגש בין צעירים יהודים למורשתם התרבותית. אך זוהי טעות לחשוב שדי בקשרים עם ישראל כדי ליצור זהות יהודית חזקה, או שקשרים כאלה יכולים למצות את הזהות היהודית. ישנם יהודים שאף נרתעים מההזדהות, כי הם ביקורתיים מאד כלפי מדינת ישראל כרעיון, או כלפי מדיניותה בתחומים מסוימים. שנית, בעוד שהחיים היהודים בישראל מיוחדים ובמובנים מסוימים מלאים יותר מהחיים היהודים במקום אחר, אין זה נכון לגרוס שחיים יהודים בישראל הם הדרך המשמעותית היחידה להיות יהודי. למעשה, המרכיב היהודי בחייהם של ישראלים רבים חלש יותר ממרכיב זה בחיי יהודים שמחוץ לישראל. שלישית, הפיכת ישראל למרכיב מרכזי בזהות היהודית של אדם שהוא אזרח מדינה אחרת עלולה ליצור מתח בין ההשתייכות לעם היהודי לבין המחויבות האזרחית לאותה מדינה. רביעית, הדגש על ישראל כמרכיב מרכזי ביהדות בישראל עצמה עלול דווקא להגביר את הנטייה לדלדל את ההיכרות ואת הקשר החיוני עם התרבות והמקורות היהודים. ולבסוף, פעם חשו יהודים שישראל חשובה מאד עבור היהודים שמחוצה לה, כי היא נתנה להם מולדת אליה הם השתייכו. כיום, יש החשים כי קיומה של ישראל הופך את היהודים שמחוצה לה לפגיעים יותר לעוינות כלפיהם, הנובעת מהתנגדות למדיניותה. סיכום, ישראל חשובה, אך אינה מספיקה או הכרחית למחויבות יהודית חזקה. זאת ועוד, אין לפרש את המרכזיות האפשרית של ישראל בזהותם היהודית של יהודים רבים כאילו על אותם יהודים לתמוך במדיניות ישראל. הצד השני של אותה מטבע הוא שאל ליהודים שאינם ישראלים לראות את עצמם כבעלי מניות ישירים שצריכה להיות להם זכות ווטו על החלטות ישראליות. הדבר מתייחס הן לשאלות דת ומדינה והן לשאלות מדיניות חוץ. בעוד שברור שחשוב ולגיטימי לקיים דיונים ולקחת בחשבון אינטרסים ודאגות, על כל האזרחים הישראלים ועליהם בלבד לקבל החלטות בנוגע לעתידם. (לדיון נרחב יותר בנושא זה ראו בנייר העמדה של אפרים הלוי).

עבור רבים, במיוחד אלה שמוצא משפחותיהם מאירופה, השואה היא אחת התזכורות החזקות ביותר בעת החדשה להכרח בסולידאריות יהודית ולתחושה העמוקה של גורל משותף של יחידים וקהילות, למרות הגיוון העצום ביניהם ביחסם ליהדות כזהות דתית או אתנית, וביחסם לציונות. אסור להתכחש ללקח זה. ואולם, יש הרבה סיבות לערער על התפקיד שמשחקת השואה בהצהרות ובתוכניות הלימודים של מוסדות יהודים, בישראל ובגולה. מבחינת גיבוש זהות, אין זה סימן לזהות יהודית בריאה אם חלק גדול מדי ממנה מבוסס על זיכרון השואה. רצוי שאדם ירצה להיות יהודי ולהשאר יהודי לא בגלל השואה אלא בגלל רצון חיובי לשמור על חלק זה מזהותו ולטפחו. ביסוס הזהות היהודית על השואה בלבד יכול גם ללמד על גישה המונחית על-ידי חשדנות, פחד קיומי, תחושת זכות ועליונות מוסרית. אלה אינם מהווים בסיס חזק ליצירת זהות שתוכל להתמודד עם אתגרים שונים בהרבה מאלה של השואה. לעתים קרובות מעוצבים זיכרון השואה וההתחייבות לא לשכוח אותה באופן שנועד להחדיר תחושה יהודית באנשים שאין להם מודעות חזקה לזהותם היהודית. שיטה זו של תמיכה בזהות יהודית היא מאד שטחית. היא לא תחזיק מעמד וגם אינה מתייחסת לבורות ואף לדחייה של צעירים יהודים רבים כלפי חייהם של רבים מיהודי אירופה. להדגשת השואה כמרכיב המוביל בזהות ובהיסטוריה היהודית יש השלכות בעייתיות לגבי היבטים רבים של החיים היהודים בימינו, ובכלל זה עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל. אלה הסבורים שההצדקה העיקרית לקיומה של ישראל היא השואה עלולים למצוא תמיכה בגישה השוללת הצדקה זו, הן בהכחשת השואה והן, בסבירות גדולה יותר, בטענה המשכנעת שהערבים אינם צריכים לשלם את המחיר הפוליטי של זוועות אירופאיות. הטיעון בעד הגדרה עצמית יהודית אינו פשוט. עליו להתבסס על העובדה שהייתה ליהודים עצמאות מדינית בארץ ישראל לפני שנים רבות; שלא הייתה להם אף ארץ אחרת בה הם היו הרוב; וכי מאז תחילת המאה ה- 20 הם הצליחו ליצור מאסה קריטית באותה ארץ, ובכך הקימו מחדש את הבסיס החומרי לזכות ההגדרה העצמית. הצירוף של כל הגורמים הללו יצר טיעון חזק בעד מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, כפי שהתבטא במנדט על פלשתינה ובייחוד בדוח ועדת פיל בשנת 1937. מי שמבסס את צדקת קיומה של ישראל על השואה בלבד (כפי שיש כאלה הסבורים שעשה אובאמה בנאום קהיר) למעשה מחזק נטייה מסוכנת זו.

עם יהודי מאוחד, המרוכז בטריטוריה אחת, המדבר שפה אחת, והחולק לא רק היסטוריה משותפת אלא גם מערכת אמונות ומנהגים, היה יכול להיות קולקטיב קרוע פחות על-ידי מחלוקות על עצם מהותו מזה שאנו עוסקים בו. אך אין זה העם היהודי שיש לנו. אין טעם להצטער על עובדה זו ולנסות לשנותה. מוטב שנכיר בה ונחייה איתה. אולי אפילו נמצא בה טעם לשמחה. העובדה שיהודים המחויבים לזהותם היהודית מתווכחים בלהט על תפקיד הציונות, מדינת ישראל, ארץ ישראל ומקומה של הדת ביהדות היום אינה סימן של חולשת התרבות היהודית. להיפך, היא משקפת את העובדה שהמרכיב היהודי חשוב בחייהם של מספיק אנשים כדי שלא ירשו ליהודים אחרים להדיר אותם מיהדותם. עושר הזהויות היהודיות שנוצר הוא למעשה הבסיס לתקווה שנוכל למשוך יהודים פחות מחויבים ליהדותם, ושהתרבות היהודית ומדינת ישראל יוכלו להתמודד עם האתגרים המורכבים הרבים העומדים היום בפניהם.