'אדם אחד משתעל, וכל העולם חוטף שפעת'. זהו למעשה המֶסֶר שמשקף המבול. ביסוד התפרצות המבול מונח העיקרון שעליו הצביע רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) בספרו "מסילת ישרים", כי לכל מעשה של אדם השפעה רחבת טווח על העולם כולו (כן, קראתם נכון!). חוק האקולוגיה הרוחנית מלמד על הזיקה הרוחנית - פיסית שקיימת בין כל מערכות הבריאה. ההידרדרות המוסרית החמורה של דור המבול משפיעה כענישה טבעית על קריסת מערכות היקום כולו - החל מהדומם, דרך הצומח והחי, שהיה שותף לעיוות המוסרי, ועד לחיסול האנושות כולה מחוץ לתיבה.
העצם החי
תורת הקבלה מצביעה על קיומה של נפש בכל עצם. בניגוד לתנועת היצורים הביולוגיים והתפתחותם, הנפש של הדומם היא ברמה סטטית ובלתי מתפתחת. מבחינה פיסיקלית הכוונה היא ככל הנראה לתנועת האלקטרונים סביב גרעין התא, המאפשרת את קיום עולם החומר. אולם תנועה זו מתאפשרת הודות לזרימת אנרגיה מתמדת מהמקור הרוחני של הבורא, שהיא הכוח המפעיל את היקום ומניע אותו. ללא התחדשות זרימה אנרגטית זו מדי רגע, ללא הפסקה, תושבת חלילה פעילות היקום.
אותה נפש שהטביע הבורא בכל עצם בבריאה היא המסבירה את השפעת מעשיו של האדם על העולם הפיסי ועל איכות הסביבה. כבר התנאים למדו מאיכות הצמחים על המצב הרוחני של הדור. כאשר ראו דלעת גדולה ויפה, עד כי פרד יכול היה לדור בה, ידעו כי הדור במצב רוחני טוב, וכי היהודים מקיימים מצוות התורה כהלכתה. לעומת זאת, כעבור שנה ראו דלעת קטנה ונבולה יחסית, והסיקו מכאן על הירידה הרוחנית של הדור.
מייבשים את הכינרת
השפעת המעשים ניכרת אפילו על מאגר המים בכינרת (לא, זו לא טעות דפוס). לפי חוק האנרגיה האוניברסלי מסתבר שהבצורת היא פונקציה ישירה של אי קיום מצוות התורה. על זיקה מפורשת זו מצביעה התורה בפרשת שמע השנייה: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום...ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש, ואספת דגניך ותירושך ויצהריך...ואכלת ושבעת". אולם "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים... ועצר (ה') את השמים, ולא יהיה מטר, והאדמה לא תיתן את יבולה.." אז אולי, מֵעֵבֶר להתפָלה ופתרונות טכנולוגיים אחרים, מיפלס המים במאגר הלאומי שלנו צריך להדליק נורה אדומה למעשינו? כדאי שקובעי ההחלטות שם למעלה יחשבו גם על זה.
על הענישה הטבעית והזיקה האורגנית בין מעשי הדור לחורבן הבית הצביע גם הנביא ישעיהו בפסוק הנודע "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". לאור העובדה שהארץ בתקופת המבול מלאה חמס ומעשי שחיתות נוראים, התוצאה הייתה אפוא קריסת מערכות טוטאלית בכל היקום שהושמד כולו.
שמורת טבע
רק התיבה שבנה נח הייתה שמורת הטבע היחידה מפני הרס המבול. נוח היה, כפי שמעיד המקרא, צדיק בדורו. המונח 'צדיק' דומני נזכר בספר בראשית (בניגוד לנביאים) שלוש פעמים בלבד. פעם אחת כאמור לגבי נח, פעם שנייה לגבי צדיקים בסדום (שלא היו) בתפילת אברהם, ופעם שלישית לגבי יוסף הצדיק במצרים. נראה כי המכנה המשותף ביניהם, שלא הושפעו מסביבתם הרעה.
נח מתברר, בניגוד לאברהם ולמשה רבינו, היה זקוק לתמיכה רוחנית מיוחדת כדי להתמודד עם הסביבה. בדומה לחנוך, גם נח נאמר "התהלך עם האלוקים". הסיוע האלוקי עזר לנח, שהיה קטן אמנה כדברי חז"ל, לא להיות מושפע מדור המבול. מכאן גם שכוחו להשפיע על הדור מעמדת המנהיג הייתה מוגבלת מאוד. שכרותו המאוחרת בעקבות נטיעת הכרם מעידה אף היא על אופיו החלש. לתיבה גם משמעות סמלית להתבצרות מפני הרוחות הרעות המנשבות מסביב.
לא פחות חשובה הייתה השמירה על טוהר הלשון. התורה, הלקונית מטבעה וחסכנית בלשונה, האריכה בפרשתנו בשלוש מלים, ובשבע אותיות. כל זאת כדי להימנע מלומר 'הבהמה הטמאה' ובמקום זאת הצביעה על 'הבהמה הלא טהורה' במקביל לבהמה הטהורה. אומנם בהלכות כשרות בתורה מוזכרים הבהמות והעופות הטמאים, אך זאת ככל הנראה לצורך ההלכה, שחייבת להיות מדויקת, בהירה וחד-משמעית.
החסידות מוסיפה פירוש מקורי לתיבה. תיבה במובן מילה. "צוהר תעשה לתיבה", כשהכוונה היא להאיר את המילה באור התורה והתפילה ולהתחבר אל פנימיותן.
שלטון החי
פרשתנו מספרת על בריאת עולם חדש בעקבות הרס המבול, על תקומה לאחר חורבן. עובדה זו מלמדת כי יש חיים גם אחרי מפלה, וכדברי רבי נחמן אין יאוש בעולם. במסגרת סדרי הבריאה החדשים נתקנו מחדש גבולות היום והלילה וכן נקבעו שש עונות השנה. כמו-כן הותר לאכול בשר.
עוד הוחזר לקדמותו שלטון האדם על החיות, שהידרדר בעקבות דור המבול.
כזכור, הקב"ה ציווה בבריאת העולם את אדם וחווה "ורדו בדגת הים". המילה 'ורדו' היא בעלת משמעות כפולה. המשמעות האחת היא שלטון, מלשון לרדות, והשנייה היא בעלת משמעות הפוכה לרדת. שתי האפשרויות המנוגדות, הגלומות במילה 'רדו', תלויות בבחירת האדם. זכה, כפי שאומר רש"י, רודה ומושל בחיות. לא זכה, נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו. זיקה כפולה זו משקפת כאמור את הזיקה האורגנית בין האדם לטבע והתגמול הטבעי במסגרת חוקי האקולוגיה הרוחנית,
יונה עם עלה זית
פרשת נח עשירה במסרים נוספים על ערך קדושת החיים, על - כמה אקטואלי - האיסור לרצוח ולהתאבד 'כי בצלם אלקים עשה את האדם', על איסור אכילת אבר מן החי ועל ערך הכרת טובה שבא לידי ביטוי במזבח שבנה לה' נח ששרד את המבול. אנו גם למדים על ערך הביטחון בה' -ממי? מהיונה, לא פחות. כשנח שלח אותה לראות הקַלּוּ המים, חזרה ובפיה עלה זית. כן, לא רק סמל השלום המיתולוגי אחרי המבול. היונה ביטאה מסר מפורש כי השלום האמיתי יתכן רק דרך האמונה. "יהיו מזונותי מרורים כזית בידי הקב"ה, ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם". בכך היפנתה רמז ברור כלפי נח שהזין במסירות רבה את החיות בתיבה.
ומי היא, על-פי המדרש, בת זוגו של השקר, שעימה נכנס לתיבה? פחתא כמובן, שפירושה בארמית נזק. מהשקר, איך לא, תמיד יוצא נזק ומפח נפש בלבד. היזהרו מחיקויים!
המורדים
לאדם הראשון, שאכל מעץ הדעת, כדי להידמות לאלוקים, מתברר, יש יורשים בפרשתנו. הלא הם המורדים בבורא בדמות נמרוד ובוני גורד השחקים 'מגדל בבל'. כשלונם מלמד גם על כשלון השלטון הטוטליטרי שהנהיגו בעולם, והעדר הקומוניקציה ביניהם מצביע על חשיבותה של התקשורת.
השפה, כך אנו למדים מהפרשה, היא אכן אחד היסודות החשובים בייסוד אומה. לא בישראל. עמנו, כפי שמוכיחה ההיסטוריה, כמו גם מעידים החיים בתפוצות ובקיבוץ גלויות, שרד שלושת אלפים שנה רק בזכות קיום התורה הקדושה.
האמנות בשירות התורה
ייחוד לאומי נוסף, שמשקפת פרשתנו, הוא: "יַפְתְּ אלקים ליֶפֶת, וישכון באהלי שם". לא, התורה אינה שוללת את האסתטיקה והאמנות היוונית, המגולמת בדמות יפת, בנו של נח. העיקרון המנחה את תורתנו הוא אמנות כהלכה. ולא עוד, אלא שיש לרתום את האמנות בשירות ההלכה, באהלי שם, אבי היהדות. האם מכאן התפתחו אומנות היודאיקה ועיצוב בתי הכנסת? אכן הפרשה מקנחת במאורע ההיסטורי המכריע של לידת אברהם אבינו ונישואיו לשרה. דף חדש נפתח בתולדות עם ישראל.