שום דבר אינו שייך להיסטוריה בישראל. הפולמוס חסר הבלמים על מה שהיה תמול שלשום, במלחמות ישראל, בימי האימה של מלחמת העולם השנייה, בראשית דרכה של הציונות, בגלויות, עד לביתר ובר כוכבא וחורבן הבית והחשמונאים, ולמעלה יותר בתוואי נהר דברי הימים עד למלחמת שבעת העמים, ויציאת מצרים, וימי האבות, הכל מכל כל הוא חלק משיח לוהט ויצרי על המתרחש פה ועכשיו. הזמן העובר תמיד אינו מקהה שיני המחלוקות ואינו מרפא לא פצע ולא חבורה, כי הזמן ההיסטורי אזוק בכבלי ההווה. הוא לא נע. אין לנו סיכוי להתבונן בו פרספקטיבית, כי אין מרחק בין מה שאירע בעבר לבין מה שמתסיס אותנו היום. אנחנו גוררים איתנו את האתמול וסוערים בו את סערות היום ומתכוננים לסעור בו את סערות המחר. העבר הוא כל עתידנו.
יש לנו סגנון. אי-אפשר לטעות בו. איננו מתבוננים בעבר כהיסטוריונים אלא כקטגורים. על כל מזוזה ומזוזה של דלתותינו תלוי כתב אשמה. אנחנו הולמים בפטישי צדקתנו המוחלטת בראשי מסמרי פלדה הננעצים במשקופי בתינו ומגילת ההיסטוריה כפי שכתבנו אותה איש-איש על-פי רוחו מוצגת בשער ומאשימה. קודם כל היא מאשימה. זה לא ספרות. זה לא אקדמיה. זה לא מחקר, מוטה כפי שקורה תדיר, או חסר פניות כפי שכמעט לא קורה. זו היסטוריה כגיליון אישום המוקיע את הנפשות הפועלות היום על עבירות שעברו כביכול עוד בטרם ראו אור עולם. זה הסגנון. יש אומרים כי זאת המהות. היינו הך. סגנון הוא תמיד מהות.
לא רק סגנון יש לנו. יש לנו גם ליקוי בראייה. אנו מתקשים בראייה היקפית. לא רק שאנו גוררים איתנו את ההיסטוריה, לא רק שאנו רואים בה אוסף של עדויות מרשיעות, אלא שכל אחד בנו נועץ עיניו באבן המוזאיקה האחת הקטנה של ההיסטוריה ואינו יכול או אינו רוצה לראות את הפסיפס כולו. השבר הוא השלם לדידו. אין לנו על כן היסטוריה אחת. יש לנו כמה וכמה, וכל אחת ואחת מצטיינת ככתב אשמה נפרד. התוצאה היא כמובן בלתי נמנעת. על כתב אשמה של היסטוריה אחת מתגוננים בכתב הגנה של היסטוריה אחרת. אין סיכוי לזיכוי ואין מנוס מהרשעות ומגזרי דין. כל אחד ואחד בנו אשם בעיני כל זולת וזולת במשהו שאין עליו כפרה. הלוגו הלאומי הוא "לא נשכח ולא נסלח".
איני מתגעגע לחברה בה יש היסטוריה מוסכמת, קנונית, רשומה בטקסטים של בתי הספר, מאושרת לאומית או על-ידי אקדמיה צייתנית. חרט אחד אינו יוצר לוח אמין, ומחק אחד אינו מגיה את העבר הגהה של אמת. משטרים טוטליטריים או חברות וכתות מהונדסות על-פי צווים אידיאולוגיים, מתאפיינים בהיסטוריה אחת. אבל בה במידה אינני רואה ברכה במאה היסטוריות טוטליטריות, כל אחת קטנה כשלעצמה, דוקטרינרית, חסינה ממחקר, מוקפת גדר של אמיתות מוחלטות בלתי עבירה. אין זה משנה אם היסטוריה לאומית קולקטיבית מאושרת יוצקת לתוך תבנית המודעות הלאומית נרטיב אחד, או אם היסטוריות כיתתיות עושות אותו דבר עם הנרטיב שלהן בקרב מאמיניהן. חברה דמוקרטית אינה שוקדת על העבר. היא שוקדת על המחר. היא בנויה על ההסכמה של חבריה שדעותיהם שונות תמיד להתאחד סביב לעתיד משותף שיושתת על ההכרה בזכות השונות ועל המחויבות לעיקרי הצוותא החברתית, הלאומית הדתית, התרבותית. האחריות על ההיסטוריה מונחת על כתפי ההיסטוריונים. האחריות על העתיד על כתפי המדינאים. הכוח הלגיטימי לבירור מה שהיה היא האמת, אפילו אם היא מודה בחולשותיה; הכוח הלגיטימי להנעת העתיד הוא החזון, אפילו הוא מכיר במגבלותיו.
אני מהרהר באלה בימים בהם אנו מתכנסים לזכור את
יצחק רבין. בחברה בה העבר הוא כל עתידנו אי-אפשר לצפות כי העתיד לאחר הרצח יהיה הנושא סביבו נתלכד בבואנו לזכור. הרצח עודנו כאן. ההיסטוריה לא הלכה לשום מקום. היא תופסת את המחר בגרונו. היא מוסיפה להיות כתב אשמה, לא אחד, הרבה, זה על מזוזת ביתו שלו וזה על משקוף היכלו. הנרטיבים רצים בנתיבים מקבילים. קונספירציות מסרבות ליתום ולגווע. חדשות נרקמות כבר, לא רק בסתרי סתרים, גם בגלוי, באותות סדורות המוצגות כמופתים.
והמבוכה גדולה.
הרי זה מה שהרג את רבין. כדור של מרצח שיש לו שם, והוא אחד ויחיד, שאין אחר זולתו, שם קץ לחייו. הוא האחראי. הוא הנושא בעוון. הוא הנותן את הדין. הוא המטורף שחי את האקלים של חברה שחשדה שמא יבגוד העתיד בעבר וראה בו גזירה המחייבת אותו אישית; הוא מחוסר המעצורים והעכבות שתרבות של היסטוריה שכולה כתבי אישום, היה לשלוחה של הקטגוריה ולתליינה; הוא העיוור שהתבשם בוודאות שאין רואה נכוחה ממנו וירה. אבל הבה נודה, צריך היה להיות צפוי שמטורף כזה באקלים בו העבר הוא כל עתידנו, יקום. והא קם.
...ואיננו משנים דבר. העבר כפי שכל אחד בינינו יוצר אותו לעצמו הוא אורח הכבוד בעצרות הזיכרון. העתיד אפילו לא קיבל הזמנה.