הרומן "פצע" אינו ספרו הראשון של עדי אבלס. לפני כעשר שנים הופיע הרומן שלו "בשביל זה יש אהבה", ומתברר, שהעלילות בשני הרומנים הן עלילות ניסוי, הבוחנות את המאבק בין אמת ושקר - שני הכוחות הסותרים המפעילים את חייה של החברה האנושית. בשני ספריו חתר המחבר להוכיח, שבניגוד למוסר, המבטיח שכר לדובר האמת ועונש לשקרן, החברה מענישה על אמירת אמת וגומלת על אמירת שקר. היפוך פרדוקסאלי זה התגשם בקורותיו של דניאל מלניק, גיבור "פצע", שהחליט לבדוק באמצעות ניסוי את תגובת החברה כשיאמר רק אמת. כצפוי, החברה קמה עליו מיד להענישו.
קרוביו וידידיו התרחקוממנו ונידו אותו, כי אינם יכולים לשאת את האמיתות שהשמיע להם; ועד מהרה הוא מצא את עצמו מגורש על-ידי אשתו, מפוטר ממקום עבודתו, נדחה על-ידי נשים שביקש להכיר ומסובך עם רשויות החוק. גורל מנוגד היה מצפה לו, אילו היה מוכן לפעול כאחרים, לכופף את מצפונו ולהסתייע באמירת שקר בנסיבות המתאימות.
מאחר שדניאל החליט לדבוק רק באמירת אמת וסירב "לכוון את הראש לאפסר ולהצטרף לעדר", הוא מוצא את עצמו מתעמת עם אלה שלדעתם היטיבו ממנו לבחור, ותוך פרק זמן קצר חוזר למשבצת חייו הקודמת: מתגורר בדירה שכורה באחד האזורים העלובים ביותר של תל אביב, מחופר בכורסתו, שבחיקה התנחם כרווק מופנם וביישן לפני שהכיר את איה, אשתו, היא הכורסה שממנה לא נפרד גם אחרי שעבר להתגורר עם איה תחת אותה קורת גג. כורסה זו מובלטת בפרקי העלילה כרהיט המסמל את התהפוכות בחייו של דניאל: אף שבד הקורדרוי שלה נשחק זה מכבר ואניצי קש מבצבצים מבעדו, ושורטים את גבו, השריטות "מענגות אותו כציפורניה של מאהבת מסורה". הדימוי הנשי שמייחס דניאל לכורסה מלמד, שבתחילת הניסוי הוא בטוח שיוכל להמשיך בחייו בלי איה. יהיה עליו להשלים את הניסוי, כדי להבין שאיה צדקה ממנו ושאם רצונו לשמור על אנושיותו, האהבה - אף אם היא מושגת בצורות שונות של שקר (מחמאה, חנופה, פשרות ו"עיגול פינות") - חיונית לו יותר מהאמת.