עלילת הניסוי הזו מצדיקה את הגדרת הרומן "פצע" כרומן אידיאי, שבו סיפור המעשה – המעלות והמורדות בזוגיות של איה ודניאל – משמש מקרה-מדגים לבירור השאלה, אם החברה האנושית הייתה מצליחה להתקיים אילו היו הבריות דוברות אמת בלבד. כדי להשיב על כך, בחר אבלס בדמות מספר ("נראטור"), המותאמת לעלילת ניסוי הנערך לא בעכברי מעבדה, אלא בבני אדם. התכונה הבולטת ביותר של מספר זה היא הסקרנות שהוא מגלה בניסוי ובתוצאותיו.
בשקדנות של אנתרופולוג, מתעכב המספר של "פצע" על פרטים ומעניק פרשנות משלו לאירועים. נוכחותו של מספר כזה בעלילה היא, כמובן, ניכרת ביותר, כי הוא אינו מסתפק במסירת המידע על הדמויות, אלא גם מדריך את הקורא כיצד עליו לצפות בהן ובמעשיהן ולאלו תובנות עליו להגיע. למעשה, מקיים המספר הדעתן של "פצע" קשר עם הקוראים מעל ראשם של דניאל ושל שאר הדמויות. ואת זה הוא עושה בשתי דרכים:
בדרך האחת מבליט המספר את נוכחותו על-ידי הבאת משפט מכליל, פרי ניסיון חייו, לפני שהוא מספר על אירוע בחיי הגיבורים. וכך עשה כשסיכם את דעתו-בקיאותו על המבטים המוחלפים בין גברים ונשים במקום העבודה, לפני שסיפר על המבטים שנעץ דניאל במעסיקתו במשרד: "כל הזמן הזה ממשש דניאל בעיניו את גופה של היושבת מולו... מבטים כאלה, ואף חצופים מהם, נזרקים לא אחת במהלך עבודה בין גברים ונשים,... אבל דניאל שהתוודע אליהם רק לאחרונה, חש שאינם שייכים לו. הוא נתקף דחף בהול להשיב למבטיו את טבעם המוכר ומחפש ביושבת מולו את דמותה המוכרת, דמות של שותפה עסקית". במקום אחר מקדים המספר להבליט את דעתו על התועלת שמעניקים בני אדם בנוכחותם לזוג השרוי במתח, לפני שהוא מתאר את המתח ששרר בין איה ודניאל כשבאו להיפרד מהוריה של איה לפני נסיעתם לנופש בטוסקנה: "בני-אדם, אפילו הורים, יכולים להיות שימושיים מאוד במחיצת זוגות מתוחים. בכך חשים עתה איה ודניאל, שנשארים לבדם ולא יודעים מה לעשות בשקט המענה שרובץ ביניהם".
הדרך השנייה שבה מבליט המספר את נוכחותו, היא צירוף קולם של הגיבורים לקולו. השימוש השיטתי בטכניקה של דיבור משולב, שבה משולבים דברי המשוחחים, ממש בלשונם, בקולו של המספר, במקום להימסר בנפרד, כדיבור ישיר שלהם – מאפשר למספר להוסיף את פירושיו לדברי הגיבורים שלו. כך למשל מובלטים דבריהם של איה ודניאל, כדי להבדילם מקולו של המספר, בשיחה שהם מקיימים לאחר המריבה שפורצת בין דניאל לבין אביו במטוס: "ואיה, שלא רוצה לחולל מהומה קרוב כל כך לטוסקנה, מסתפקת בהערה מלוחשת,
אני מקווה שלפחות נפרדת ממנו כמו בן. כמו בן שנושל מירושתו, מתקן אותה דניאל, ושפתיו נוגסות במילותיו כבסעודה דשנה, דבר כזה עוד לא עלה על הצלחת שלו והטעם במפתיע מענג,
כן, המנוול עוד ינשל אותי מהירושה הוא שב ואומר, ומוסיף ומתקן,
אותנו, אותנו הוא ינשל, אם בכלל התכוון לתת לנו משהו. להחזיק פילגש צעירה זה עניין תובעני כשהפרנסה שלך תלויה בעסקנות מפלגתית, בייחוד אם המפלגה שלך באופוזיציה. אתה בטוח? פוערת איה זוג עיניים גדולות, לא מבהירה אם היא מתכוונת לעניין הפילגש או לסנקציות הכלכליות, ודניאל מהנהן בראשו,
כן, אני בטוח, מאה אחוז בטוח, וגם הוא לא מבהיר למה בדיוק התכוון".
באמצעות הפעלת המספר בשתי דרכים אלה, השיג אבלס טקסט מרשים באחדותו, הכופה על הקורא צפייה בגיבורים בלא מעורבות רגשית אלא מעמדה של צופה בניסוי, שבו הגיבורים הם חיות המעבדה האמורות לספק את המימצאים. בניגוד לסיפור רגיל, שבו מעלים המחבר את "המספר" ככל האפשר, כדי שלא יפריע להיווצרות ההזדהות הרגשית של הקורא עם צרותיהם ועם סבלם של הגיבורים, ב"פצע" פעל עדי אבלס באופן מנוגד: הוא דווקא הבליט את נוכחותו המנוכרת, הצינית-אירונית, של "המספר", ובכך כפה גם על הקורא את המבט האנתרופולוגי שלו. ולכן, אף שרוב האירועים בחייהם של גיבורי הרומן מתרחשים בין כותלי דירות או במתחמי משרדים ובתי קפה (למעט הפרק המספר על הנופש בטוסקנה), הקורא אינו משתעמם, אלא נשאר מרותק לקולו של "המספר".
זו ההזדמנות לציין שהרומן "פצע" עולה על רומנים רבים שתוכננו אף הם לטפל באחד מנושאי "המצב האנושי" – כלומר, הנושאים האוניברסליים – שמחבריהם לא עמדו בפיתוי ו"זיהמו" את טוהר העלילה האוניברסלית על-ידי קישורה באופן מאולץ ל"סכסוך", כך שיוכלו לבטא בה את השקפתם הפוליטית אקטואלית. אף שגיבורי "פצע" הינם ישראלים וכמעט כל האירועים בו מתרחשים בזירה הישראלית, נמנע אבלס מגלישה מיותרת לנושאי "המצב הישראלי", והתרכז לאורך כל העלילה בניסוי שתיכנן לגיבורו: בדיקת סובלנותה של החברה כלפי אחד מבניה, שהחליט לקיים בדיוק את מה שחונך לעשות: לפעול בכנות גמורה עם הרגשתו ועם מחשבותיו ולדבר רק אמת.