אם כל זה נראה לך בחזקת תקלה נקודתית, אנא הפנה מבט אחורה אל תחילת שנות השמונים. ומשם השווה נא את מצב הביטחון ובכלל התחומים, למצבינו היום. הסכם השלום עם מצרים נחתם זה מכבר, ערפת גורש מלבנון, ובא שלום לגליל. אלא שמאז, מדרדר מצבינו הביטחוני, החברתי, ומעמד ישראל במישור הבינ"ל. וכל זה תחת הנהגתם של טובי העם, שחלקם ממשיכים לנהג את המדינה גם כיום. אומנם קל יותר להטיל את האשמה על ההנהגה, בגין תפיסת עולמם מימין ומשמאל. אלא שהחילופין בממשל מול הכאוס המתעצם, מלמד כי הבעיה איננה בתפיסת העולם שלהם. מה שמשייר "כמסקנה על" כי הללו לרבות מבקריהם בתקשורת והציבור - שבויים באותה צורת חשיבה ניהולית וארגונית שגויה. שאין בה דעת לתכנון, לאמצעים, ולמוטיבציה,הנדרשים ומתנים במידתם, את השגת המטרה. וכחליף זורעים לכל רוח פתרונות קלילים ומרשימים כמו: מינוי וועדות, שינוי שיטת הבחירות, הקמת אגפים מדורים ומחלקות, ורפורמות אין קץ.
משום כך, באין דעת למקור הצרה הזו המכה בישראל פעם אחר פעם - מובטח כי מצבינו היום, יהיה טוב בהרבה מזה של המחר.
והלקח המתבקש, ובפשטות:
אפשר וצריך לחשוב אחרת.
הנה דוגמא:
למרות הרצף בפעילותם של וועדות החקירה, ועדות אלו מהוות עדות לאפסות תפוקתם. מתמיד הציבור לאחר אסון/ מחדל וכדומה, בדרישה קבועה להקמת וועדת חקירה ממלכתית - משום יכולתה להטיל אחריות אישית על פלוני, ובכך להתיז את ראשו בתואם לציפיות הציבור.
כך שעצם הכמיהה הציבורית להקמת ועדת חקירה, ומאופן תפקודה של זו לרבות ההתייחסות למסקנותיה, חושפת ומעמידה שלש מסקנות שמן הראוי להפיקם כלקחים:
מהאחת נלמד, כי הטלת אחריות אישית נוכח אירוע נקודתי משמרת את הכאוס הניהולי ( ללא אחריות אישית ותפקוד תקין של מערכות הבקרה) מחוץ לשגרת העשייה עד האסון הבא. מה שמבאר,
כי אחריות אישית איננה קיימת בימים של שגרה. וביטוי לכך במעשה הממסד הפועל על-פי "המובן מאיליו":
בהצבת יעדים נכונים וברורים, אך ללא התחיבות של ממש לעלויות ולזמן הנדרש לביצועם.
מסקנה שנייה הנובעת מרציפות פעולתם של וועדות החקירה בהקשר להענשת קברניטים, מלמדת - כי עריפת ראשים בכיכר העיר, איננה מונעת ולא כלום - זולת סיפוק רגעי חסר משמעות, המהווה מעצמו מבוא לוועדת החקירה שבדרך.
והמסקנה השלישית הנובעת מעצם הקמתה של וועדת חקירה, מאששת שוב ושוב את העובדה בדבר העוצמה המצויה בידי הציבור – לכפות ולחייב פוליטיקאים לבצע מהלכים נדרשים.
לפי כך חייבת "כל אם עבריה" להכיר בחולשת הניהוג הלאומי, פועל חסרונה המוחלט של אחריות אישית. מה שמחייב אותה כשאר אזרחי ישראל, לשאת בתשלומי עתק מיותרים של דמים ודם. ומנגד עומד וממתין פתרון שכולו בהישג יד, זול, ובר מימוש בזמן קצרצר:
מאחר שישראל הצעירה חסרה מסורת המקובלת במדינות הים של הכרה מרצון/ ואו בכפייה "במחויבות על" לשלטון - שם השתרשה האחריות האישית והפכה לנדבך בתרבות הניהול. ומשום היותה של ישראל מדינה דמוקראטית, שבה הממסד והנבחרים מוגדרים כמשרתי הריבון/ הציבור. ראוי וגם נתן לאמץ בממסד, את כללי הניהול המקובלים במגזר העסקי- בכל שקשור להצבת מטרות ראויות, לתכנון המהלכים הנדרשים, ובחינה עיתית (כמעקב ) לדרכי השגתם בידי הדירקטוריון.
הדרך להשגת המפנה מצויה בחקיקת חוק: ככזה שיחייב כל בעל תפקיד בממסד בהכנת תוכנית, ובדיווח עיתי על אופני ביצועה –
ובשמו "חוק התכנון הבקרה והדיווח".
תחת פיקוח הדירקטוריון שהוא הריבון/ציבור, ידווח הממונה מדי רבעון על אופני העמידה בביצוע התוכנית– בהדגשת הכשלים שאותרו, ואופני העלמתם עד הרבעון הבא. והערה/ וגם הארה: בכך גם תבוא לביטוי הזכות האנושית לשגות ולתקן, ללא פחד המביא להטעיה ולהעלמתם של עובדות.
מכך, כל בעל תפקיד בממסד (מכל דרג ) המציג תוכנית עבודה, יהפוך מדעת/ ואו מחסרונה לאחראי אישית על הוצאתה אל הפועל. כאשר לידו יתפקדו הכפופים לו כמערכת בקרה אורגנית ויעילה להשגת היעדים.
רק כך נתן להביא לביטוי ממשי את האחריות האישית בכל תחום בעשייה, ולהכפיל ואף יותר את איכותה ותפוקתה. מה שיביא לתוספת של 10% תפוקה ואף יותר, כדי לפתור במיטב את בעיות הסעד/החינוך/ התשתיות/ ולהכפיל ואף יותר את תפוקת הביטחון.