כמו במקרי רצח קודמים, רצח משפחת אושרנקו שוב העלה מן האוב את הקריאות להחיל בחוק עונש-מוות במקרים שהם יוצאי-דופן. סוף-סוף, בעיתוי של "טוב מאוחר מאשר לעולם לא", נולדה בכנסת הצעת-חוק חדשה לגזירת עונש-מוות על רוצחי-ילדים. הכל בזכותם של נציגי ארבע סיעות מן הקואליציה והאופוזיציה, שהתעוררו לצורך העניין לעשות מעשה. הארבעה חתמו על יוזמת-חקיקה, שקובעת כי אדם שהורשע ברצח קטין עד גיל 13 יידון לעונש-מוות.
עם קום המדינה הוצא להורג, באשמת בגידה במולדת, איש ה"הגנה", סא"ל מאיר טוביאנסקי. רק לאחר פסידו-משפט חפוז ובלתי-חוקי, התברר שבגידה שכזו בעצם לא הייתה ולא נבראה. משנחשף ברבים קלונם של שופטיו, טוהר שמו של טוביאנסקי, והאחראים להוצאה להורג נשפטו ובאו על עונשם, אף כי לוקה בחסר.
בשנת 1950 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש-מוות על דוד יעקובוביץ, שנמצא אשם ברצח בגן מאיר בתל אביב. אלא שגזר הדין לא הוצא לפועל, לאחר שבית המשפט המירו באשמת הריגה.
עד שנת 1954 חל בישראל עונש-מוות, על-פי פקודה מנדטורית של החוק הפלילי משנת 1936. אולם ב-16 בינואר 1954 חוקקה הכנסת חוק לביטולו. נימוקי הביטול התבססו על המסורת היהודית, על שיקולי מוסר כלל-אנושיים ועל מיעוט ההרתעה שיוחס לעונש שכזה. מן ה"הנחה" הזו נהנו עשרה מורשעים שנידונו עד אז למוות.