בשום מדינה מתוקנת בעולם פרקליט המדינה לא צריך להתפטר, אחרי שהעביר כזו ביקורת על השר הממונה עליו. כנ"ל היועץ המשפטי לממשלה באותה מדינה. גם בישראל אני לא חושב שמשה לדור צריך להתפטר. כנ"ל מני מזוז. להתפטר?! חס וחלילה!!! הם לא צריכים להתפטר. הם צריכים לקבל בעיטה, שתעיף אותם כמו טיל מהמשרדים שלהם היישר אל תהום הנשייה. וטוב יעשה השר נאמן אם יראה להם את הדרך החוצה כבר היום, אחרת הוא ימצא עצמו באותה סיטואציה מלפני עשור: מועמד לדין על לא עוול בכפו, אלא רק משום שניסה טיפה "לפגוע" להם בתופינים שלהם.
את מערכת המשפט בישראל, בעיקר את שופטי העליון המכהנים ואת אלה שבדימוס, מכנים "כנופיית שלטון החוק". עם כל הכבוד, הם כן כנופיה, הם כן השלטון, אבל הם בטח לא החוק. הם, בהתנהלותם, הכי פחות שומרים על החוק. לבטל חוקים של הכנסת רק משום שהם לא עולים בקנה אחד עם האג'נדה הפרטית שלהם - זה לא חוק, זו התערבות גסה בזכותו של הריבון. לשים עצמם מעל למחוקק ובכך למעשה לגמד את הדמוקרטיה - זה לא חוק, זו דיקטטורה שיפוטית. להתייחס אל עצמם כמי שנבחרו, בעוד שאם מונו - זה לא חוק, זה אגו מניאק. להתייחס לנבחרים כמי שנבחרו על תנאי - זה לא חוק, זו חוליגניות.
שבועות ספורים לפני פסק הדין של חיים רמון, מי לא זוכר, עמדה נשיאת בית המשפט העליון הגברת דורית ביניש על המדוכה באילת, בכנס לשכת עורכי הדין שנערך אז שם, וללא כחל וסרק פשוט כיוונה את שופטיו של רמון לתוצאה שהיא מצפה לקבל מהם בעניינו: הרשעה - וזה לא חוק, זו התערבות גסה בהליך משפטי, שבכל מדינה נאורה היו ממנים שופט חוקר לחקור ולבדוק אם אין בדבריה משום ניסיון להטות משפט. כאשר שופטי העליון בדימוס ולא בדימוס, על-פי בן כספית במעריב, נוסעים ברכב שרד ונהנים מההוצאות עליו בסכומים של מאות אלפי שקלים בשנה, בניגוד לתקשי"ר ולתקנון - זה לא חוק, זה לצפצף על החוק ולעשות ממנו צחוק.
משהו מסוכן מתחולל ומתרגש עלינו בשנים האחרונות. והסכנה הזו מגיעה דווקא מכיוונם של מספר שופטים ופרקליטים, בפועל או בדימוס, החשים כי יש צורך להיאבק על שימור הקיים, ולא - לשרוף את הבית על יושביו. אותם אלה, שכל דאגתם נתונה אך ורק לעצמם, יודעים היטב כי הדרך הנכונה לשנות חוקים או לבצע רפורמות במשטר דמוקרטי, היא אחת - להתמודד על מושב בבית המחוקקים, להיבחר ואז להציע ולשנות. יודעים, אבל חוששים להתמודד, כי אף אחד כבר לא מעוניין לרכוש מהם את הסחורה שהם מציעים. די להקשיב למי שנחשבו עד לא מכבר לגרופיס שלהם, כמו משה הנגבי או להבדיל בועז אוקון ופרופסור אמנון רובינשטיין, כדי להבין כי שיטות "השמור לי ואשמור לך" ו"אנחנו ואפסנו עוד" בהם הם נוקטים מזה עשרות שנים, כבר לא מחזיקות מים ולא עושות רושם על-אף אחד.
לראש הממשלה נתניהו יש היום הזדמנות פז להיכנס להיסטוריה של מדינת ישראל דווקא בזכות החלטה פשוטה גם אם לא קלה. כל שעליו לעשות, הוא לגבות את שר המשפטים שלו יעקב נאמן גם במחיר פרישתם של אהוד ברק ומלחכי פנכתו ממשלתו. במקרה כזה, אני בטוח, הרווח שלו יהיה גדול מההפסד. אולי אפילו אני אשקול להצביע עבורו בבחירות הבאות.
לא קלה היא דרכו ב-1980, בהיותי חייל, נפלה לידי, ממש במקרה, קלטת (קסטה) טייפ של זמר לא מוכר עד אז ולא ידוע, לפחות לא לי או למי שגדל על מוזיקה מזרחית ים תיכונית כמוני. באותם ימים החזקתי בחדרי שבבסיס רדיו טייפ ענק עם מערכת הגברה ועם שני רמקולים שהונחו על הגג ושידרו לכל הבסיס.
או אז הכנסתי את הקלטת לכונן המיועד לה בטייפ, לחצתי על "הפעל" ולפתע נשמע בכל הבסיס שיר קצבי ומרקיד בשפה זרה, כנראה טורקית או כורדית, מפיו של זמר שמעולם לא שמעתי לפני כן. דקות לאחר מכן, כאשר השיר התחלף ובמקומו נשמע שיר אחר, הפעם בעברית, ישבנו כל החברים והאזנו כלא מאמינים. היה בשיר ההוא שילוב של עצב, געגועים, תפילה ואפילו משהו שהזכיר את הילדות הקשה אבל המחשלת שעברנו. אז, באותם ימים, אבא ז"ל היה עובד כמו חמור בסולל בונה, אבל מעולם לא הסכים לוותר על רכישת תקליט אחת לשבוע, לבוא הביתה עייף, להתקלח, לאכול ואחר כך להניח אותו על הגרמופון ולהאזין לו בעיניים עצומות ודומעות.
לזמר ההוא אגב, קראו איציק קלה. נדמה לי שעל הקלטת היה כתוב "יצחק קלה והכוכבים". הקול שלו הטריף אותנו אז. היה זה קול רך וענוג, מלא עצב אבל נטול מרירות. מיד התאבנו בו, ואני אישית "מלווה" אותו מאז: רוכש את כל הדיסקים שלו, משתדל להגיע לכל הופעותיו באזור באר שבע והנגב.
בערב שישי האחרון שידר ערוץ 1 את הפרק האחרון (מתוך שלושה) של התוכנית "ממזרח תזרח השמש", אשר עסקה בהתפתחות הזמר המזרחי-ים תיכוני מאז תחילת שנות ה-60 ועד היום. את התוכנית ערך ושידר יואב גינאי. גינאי, לטעמי, עשה עבודה טובה אבל מעט לוקה בחסר. בתוכנית סקר ושידר גינאי רשימה ארוכה ומכובדת של אומנים מהז'אנר. החל מפלפל מסרי, עבור לג'ו עמר, קפץ לניסים סרוסי וממנו לאהובה עוזרי. ממנה הוא דילג לשימי תבורי, המשיך לזוהר ארגוב, חיים משה, יואב יצחק, זהבה בן, שרית חדד, אייל גולן, ליאור נרקיס, קובי פרץ, אבי פרץ, משה פרץ, מושיק עפיה - ותקצר היריעה מלהכיל. אבל איציק קלה - יוק!
כחובב ז'אנר מזרחי אני יכול לספר כמה פרטים מעניינים על איציק קלה. 1. עד כה הוא הוציא 28 אלבומים! 2. בכל אלבום של קלה יש לפחות שניים-שלושה להיטים שעם הזמן הופכים להיות נכסי-צאן-ברזל במוזיקה הים תיכונית. די להזכיר שירים כמו "מאמי מאמי", "אני העבד", "אבא נשמה" ואחרים. 3. קלה מעולם לא התלונן על קיפוח בהשמעות למרות שהוא קופח ומקופח יותר מכל זמר אחר בז'אנר הזה. 4. קלה הוא הזמר הכי פחות מרואיין במדיה. 5. קלה הוא הזמר היחידי בשלושים השנים האחרונות ששומר על יציבות לאורך כל הדרך, ומעולם הוא לא "נעלם".
אחיין שלי, ששירת ביחידת עלית מובחרת, סיפר לי פעם, כי בתום כל משמרת היו יושבים הוא וחבריו החיילים מסביב לרדיו טייפ ומקשיבים לאיציק קלה. מה מיוחד או יוצא דופן בזה, שאלתי אותו. גם אני כשהייתי בשרות סדיר נהגתי כך, אמרתי לו. אתה צודק, השיב לי, אבל אני המזרחי היחידי בפלוגה שלי, כל האחרים אשכנזים... ללמדך כי קלה שר ל כ ו ל ם.
אינני יודע אם יהיה גם פרק מספר 4 ל"ממזרח תזרח השמש" והלוואי שכן, אבל אם לא, אז כדאי למצוא את הדרך איך לתקן את הטעון תיקון בעניין איציק קלה. אחרת תהיה זו עוד חוליה בשרשרת עוולות שגורמת לו התקשורת, במזיד ובזדון.