לשוק המזון הישראלי יש כבר מזמן תדמית של שוק פרוע. בשוק הזה יכול כל יצרן להשתולל כאוות-נפשו. הצרכן הישראלי התמים הרי כבר ידוע מזמן כטרף קל. אפשר לעבוד עליו בעיניים וגם הסיכוי להיתפס קלוש למדי. בכל מקרה, אפילו העונש שיוטל על עבודת הרמייה בטל בשישים.
שמו של הצרכן המצוי כבר יצא לפניו כמי שמוכן לאכול "לוקשים", ומלבד תמימותו הרבה הוא יגלה גם חוסר-אונים לנוכח גילויו של מוצר פגום. שני אלה משחקים, כמובן, לידיו של היצרן הערמומי ודרכו של זה למעשי-רמייה סלולה היטב.
למרבה הצער, גדוש השוק הישראלי במוצרי-מזון פגומים. בכל מדינה מתוקנת הם היו מוצאים את דרכם לפח הזבל. לא בישראל, שבה אפשר למחזר ולרענן מזון מיושן, מבלי שהצרכן בכלל ירגיש. במדינה שלנו מאחזים עיניים ב"מוצר עתיר-ויטמינים המונע מחלות", בעוד שבעצם איננו כזה; ומוכרים, בהשקט ובבטחה, בשר-גמל או חמור כבשר-עגל ודגים סרוחים כדגים טריים.
סיפורי סבתא
שוק הרמייה הזה יונק מאופנות חולפות. מוכרים ללקוח מיתוס שכדאי להעדיף דווקא ירקות ופירות כתומים בשל הקרוטן העשיר המצוי בהם; מלעיטים אותו באגדה שביסקוויט דיאטטי אחד מכיל את כל אבות המזון הדרושים לגוף; ועושים לו חור בראש שצריכת שבעה זיתים שווה לצריכת ביצה אחת. הפתי, שמאמין לכל דבר, קונה, כמובן, גם את הסיפור הזה.
השוק הישראלי רווי במה שמתחזה למזון אורגני: יש ירקות ופירות "שלא רוססו"; יש ביצי-משק שתרנגולותיהן "ניזונות מן הטבע בלבד", ויש, אפילו, חלב טהור, "שלא בא במגע עם חומרים משמרים". כמעט בכל המקרים מדובר באחיזת-עיניים, מה גם שעל המוצרים הקרויים "אורגניים" אין בכלל פיקוח.
האופנה האחרונה הרווחת היא "לחם מחיטה מלאה", כשמדובר, בדרך כלל, בלחם שעבר צביעה ותהליכי-שימור. אופנה רווחת אחרת היא מכירתם של מיצים סחוטים, בבקבוקים או בקרטונים, "על טהרת הפרי". הצרה היא ששום בקבוק או קרטון אינו מכיל מאת-אחוזים של פרי, גם אם מוכרז עליו שהוא כזה. פרי טהור הוא רק זה שנסחט לעיני הלקוח.
מלאכת רמייה
מרכזי המזון למיניהם שוקקים בבקבוקי-סודה, האמורים להכיל, כפי שמוכרז עליהם, מים מוגזים. רק מעטים מהם תוססים באמת ולמרבה החוצפה רובם הגדול אינם אלא מים רגילים לכל דבר, עם טיפ-טיפה של גז. קטשופ נמכר כ"רסק-עגבניות", נסורת של גבינה צהובה מגורדת מוכרזת כ"פרמזן", ו"דבש-מלכות" עלול להתגלות, במקרים רבים, כדבש רגיל לכל דבר. ועכשיו, בהתקרב חג החנוכה, מומלץ שלא להתפתות לכל סופגניה שכבר מוצעת במרכזי המזון. רבות מהן אינן טריות, אלא ממוחזרות באבקת סוכר, כל אימת שלא הצליחו להימכר ביום שיווקן.
למוצר-מזון שפג תוקפו יש בארץ פתרון גאוני. מורידים ממנו את תווית התוקף שכבר התיישנה ומדביקים במקומה תווית חדשה, עם תאריך מתקדם יותר. מה לא עושים בישראל רק כדי למכור מוצר בכל מחיר...