אנשים לא מתפרנסים מעשיית סרטים, הם מלמדים סטודנטים לקולנוע, הם עושים דברים אחרים על-מנת להתקיים. כשהם מקבלים פרס בפסטיבל הם לא מספרים על מצוקתם הכלכלית.
הדובר דובר קוסאשווילי [במאי קולנוע, תסריטאי ושחקן ישראלי] צודק – לא כל הסרטים טובים, רוב הסרטים אינם טובים – אבל ככה זה היה וככה זה יהיה תמיד.
דובר מתכוון להגיד שמאז "חתונה מאוחרת" שלו – איש לא עשה כאן סרט טוב – אפילו לא הוא. גם בזה אולי הוא צודק, אבל אם סרט זוכה להכרה כלשהי בפסטיבל כלשהו – אי-אפשר ולא רצוי לצאת נגד זה. נותנים לך – קח, אין אפשרות לקחת בדרך אחרת.
פעם, כשלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ולא היה מספיק ציוד להסרטה של תרגיל, צדוק - האחראי על מחסן הציוד - אמר לי: "מה אתה רוצה, אם אתה לומד קולנוע בטח להורים שלך יש הרבה כסף". הוא כמובן טעה, הוטעה והטעה, לא התלוננתי עליו – הוא לא היה שייך למערך הפדגוגי-הקולנועי, גם הוא רק התפרנס.
סבא של אשתי, שהיה תעשיין חלוץ (כמו שנהוג לומר: "ממקימי המדינה"), אמר לי פעם בשיחה משפחתית בלתי-פורמאלית, אחרי שהוא הבין את תחום התמחותי המקצועית: "צריך לתת כדור בראש למי שהמציא את הפקולטה לקולנוע". אחר-כך, בלי קשר – איש צבא ישראלי, רמטכ"ל לשעבר, שהיה מאוד נערץ בעיניו, נתן לעצמו כדור בראש כדי להימלט ממחלה קשה.
בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בירושלים חוגג 20 שנה להיווסדו, מנהלו הבלתי-נלאה רנן שור, אומר שיש בישראל יותר מאלף סטודנטים לקולנוע ועוד תשעת אלפים תלמידי תיכון שקרובים לתחום במגמותיהם ברחבי המדינה – יפה!!! תהיה פרנסה למורים, יש עתיד לחולמים הצעירים, אבל לחגוג?!
לא חוגגים כך סתם – חוגגים כשסרט מצליח, כשהקהל קונה כרטיסים, או כשפסטיבל מעניק איזשהו פרס. כשזה קורה – אין סיבה לא לחגוג!
דובר כועס שאף אחד לא עושה סרט טוב כמו "חתונה מאוחרת" (אפילו, לא הוא!) הוא כועס שאנשים לא יכולים להתפרנס מעשייה קולנועית (אפילו, לא הוא!). דובר אולי כועס, שלא הוא קיבל פרס גדול בפסטיבל בינלאומי, הוא קיבל רק פרס קטן – "מצלמת הזהב" על סרטו הראשון ומאז הוא עדיין לא הצליח לחזור על ההישג.
דובר מנסה לקלקל את החגיגה, הוא צודק – אנשים לא מתפרנסים מעשיית קולנוע בישראל, אין כרגע מה לחגוג – חוגגים כשסרט מצליח בקופות, חוגגים כשסרט מצליח בפסטיבלים, חוגגים כשיש עם מה לשלם במכולת השכונתית, ובעיקר, חוגגים כשהסרט הוא שלך!