כשאנו באים לספר היסטוריה, אנו עוקבים אחר תהליכים בחיי עמים, ומשרטטים את המתווה שבו השתנו דברים בתולדות העולם. במרכז ההתבוננות אנו מנסים להבין את הנפשות הפועלות, את המנהיגים שהובילו מפנים גדולים, ולא פעם אנו שואלים: האם המנהיג הוא שיצר את השינוי, או שמא המנהיג היה רק תופעת לוואי שנוצרה עקב ההתרחשויות.
יעקב יעקב מוביל אותנו לדרך ראייה אחרת: בית כמרכז, בית כגיבור של אירוע. השינויים שעברו על הבית הם אלה שמספרים את סיפורם של האנשים.
וכך פותח יעקב יעקב את סיפורו המרתק, סיפור שנועד לשבות את לב הדור הבא, שישכיל, שיזכור, שיידע מאין באנו:
"אספר לכם סיפור על בית. בית שהיה פעם אוהל, שהיה פעם צריף, שהיה פעם דירת 'עמידר' והיום הוא הבית שבו גרה המשפחה שלנו. הבית ברחוב הכרמים 23 במבשרת ציון. אני רוצה לספר לכם סיפור על בית, כי בית הוא הרבה יותר מבית. כי בית הוא משפחה, כי בית הוא זיכרונות. הוא סיפור חיים שהכול חוסה בצל קורתו".
כדרכו של היסטוריון הולך יעקב יעקב אל ראשית הדברים, אל הבית בגולה, הבית בכפר בכורדיסטן, הכפר סונדור. בין השיטין, אנו למדים משהו על ציונות קדומה, זו שצמחה מגעגוע, מעבודת אדמה, מחלום: הוא מספר על כפר של יהודים שרובם התפרנסו מעבודת האדמה - דבר מופלא, שהציונות המודרנית חלמה להגשים בארץ ישראל.
וכאשר מסיים המספר המתגעגע לתאר את המאבק על קיומו של הבית, כמאבק על דרך חיים, על סם חיים, הוא מסכם במילים פשוטות מוסר השכל, מילים רהוטות כלקח לנכדיו, כלקח לדור הבא:
"בית אינו רק בית, בית הוא נופי בראשית וזיכרונות".
כדי שלא נשכח, כדי שנכדיו יידעו מה מהות העלייה לארץ, יודע יעקב יעקב להדגיש את האמת שאולי שכחנו:
"העלייה לארץ ישראל הייתה ביטוי ומימוש לערגה ולכיסופים העזים לציון וירושלים, כי הורי והוריהם וכל הדורות שקדמו להם, חלמו והתפללו לשוב לארץ ישראל, להיות עם חופשי בארצנו-ארץ ציון וירושלים. אלפיים שנה ייחלו הורי לרגע הזה. ומשהגיע הרגע חשו עצמם ברי מזל שחלומם מתממש".
בעין דומעת מתאר הכותב את התלאות שעברו העולים, את החיים כחזית בלתי נגמרת. משפחות עולים החיות ב"אוהל צבאי עשוי מיריעות בד", כמי שרואה דברים ממרחק. מפרספקטיבה של תבונה שלאחר מעשה, נותן יעקב יעקב לכל ההיסטוריה האישית מבט נוקב - ועם זאת מנתח את ימי המעברה באור מפוכח, ללא טרוניה:
"המעברה - כשמה כן הייתה, תחנת מעבר. בשעתה היא הייתה פרושה על השטח שנתחם כיום בין המועצה לבין המחצבה. בית אינו רק בית. בית הוא גשם, צחוק ילדים וזיכרונות".
שלב שלב, לוקח אותנו יעקב יעקב אל הצריפים שחולפים מן העולם, אל מעבר למציאות של שיכונים. ההיסטוריה הציונית קורמת עור וגידים, כסיפור אישי שאינו רק תולדות עם, אלא משל על חיינו.
זה אינו ספר היסטוריה יבש וקר, ויעקב יעקב זוכר דמויות ואפילו עצים: הוא מספר על "עץ אקליפטוס ענק" ולוקח אותנו לחצר של "משפחת פנחס בן-נחום שליד המכולת שהיו במרחק כחצי קילומטר מהשיכון שלנו", ואנו מגיעים אל ראשיתו של אותו בית ברחוב הכרמים 23 - נסחפים צעד-צעד ומתחילים להבין את מקורות חייו, כאילו מדובר ביצור אנושי.
יעקב יעקב בונה כאן בעצם סיפור לאומי: סיפור מאבקם של אביו ואמו הופך להיות עדות לדורות, וכך גם סיפור הקשר שלהם לאדמה ולעצים. וכך הולך המספר ומספר כיצד גדל הבית, כיצד החיים נעשו נוחים יותר. סיפור של עולם שונה משלנו:
"אמי ורדה שחשה כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה בנתה בצדו המערבי של הבית תנור מחימר. עד מהרה הפך המקום לנקודת מפגש חגיגית ורבת משתתפות. בערבי שבת וחגים אפתה אמי, ועמה רבות מן השכנות, לחם חם ו'כדה' ערבים לחיך".
אנו מתוודעים לציונות אמיתית, לעבודת אדמה, לניסיון להקים משק חקלאי, להתאקלמות לא קלה בארץ אבות - ללא מרירות, ללא רפיון ידיים. במאמץ, ברצון אמיתי להגשים חלום. דרך חיים שהופכת מופת לדור הבא. המספר מיטיב לומר לנכדיו:
"על שטחי הכרם והבוסתן ההם, עומדים כיום לתפארה הבתים שלכם ופרוש חצר המשחקים, ובו עמוד הסל והאופניים וכל השאר. בית אינו רק בית. בית הוא לחם חם וריח מעדנות. בית הוא כרם, בוסתן וזיכרונות".
כותב יעקב לנכדיו:
"היה זה משכבר הימים, כשאבי נטע עצים בגבעות המקריחות לעטר לעירי נזר ירוק עד, מני אז משוכה דרכי אליה ואני הולך ובא בשעריה, ואני הולך וסובב בשווקיה ואני הופך כולי ירושלים אט אט. אני יודע מותי בה. לו רוחי בה ושערים לא נעולים. לו בני ובנותיי בה ובניהם, כאמי, כאבי, כרעייתי כאני. לכל אדם ירושלים בסוף דרכו. אני כל דרכי ירושלים".
הוא מספר על ילדיו, על הרחבת הבית, ואתה חש שזו היסטוריה של יישוב שלם; על המטעים שנוספו לבית, על עץ הפלפלון, על עצי הרימון, הלימון והשזיף, וגם על שיחי המרפא המרווה והנענע בצד הבית. תחיית הציונות מוארת באור חדש.
את דבריו מסכם יעקב יעקב בהשלמה מפויסת:
"זהו סיפור הבית של כולנו, זה שנמצא ברחוב הכרמים 23. כי בית בראש וראשונה הוא המשפחה. כי בית הוא שירה ואושר, כי בית הוא מה שאנו עושים בו שהרי 'אדם חי בעולם שהוא עושה לעצמו'".
כמי שיש לו פרספקטיבה על הראשית ועל תוכנית המתאר שמומשה, הוא אומר בסיפוק:
"ואשרינו שלמרות המסע הארוך והמפרך, ולמרות דלות ראשית הדרך באנו אל המנוחה ואל הנחלה, ומכאן מתחיל, או אם תרצו... ממשיך סיפורכם, אותו תרקמו כרצונכם, ואותו תספרו לילדיכם ותכתבוהו לנכדים, שהרי כדברי עמוס עוז: 'אדם בונה את ביתו ואת חצרו על-פי תבנית אישיותו או שאדם בונה את ביתו ואת חצרו על-פי דמות חלומותיו ומשאות נפשו'".