היטל הבצורת בראי התורה

• הרב חיים רטיג

אחד ממנגנוני ההשפעה החשובים של ה' על האדם הוא הגשם. מפתח של גשמים לא נמסר לשליח. כהן גדול ביום הכיפורים מתפלל בקודש הקודשים על המים, כמובא בתלמוד הירושלמי: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא השנה הזאת שנת זול שנת שובע שנת משא-ומתן שנת גשומה ושחונה (הבבלי מתקן אם שחונה תהא גשומה, ושחונה היא במשמעות חמה וניתן לקיים את הנוסח במשמעות שלא תהא מכת קור באותה שנה ושחונה לא קשורה למטר) וטלולה ושלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו ואל תפנה לתפילת יוצאי דרכים". סוכות הוא חג המים. ארבעת המינים נועדו לסלק רוחות רעות וטללים רעים, ובשיאו של חג הסוכות מופיע הושענא רבה בו אנחנו מתפללים שייגזר עלינו לטובה ושנזכה לשפע מים. בעבר, כל אחד היה יוצא אל הבאר ומביא מים. התפתחו החיים והממשלה מספקת מים לתושביה ומקלה על החיים, אולי כדי שיהיה יותר זמן ללמוד תורה. עם השנים, בגלל תכנון לקוי, ובזבוז מים בעיקר בחקלאות נוצר מחסור. הכנרת ירדה פלאים והמים נעשו מצרך מבוקש. לכן הגו קברניטי המשק רעיון מבריק, נטיל מס וקנס על המים וכך נקטין את הצריכה. הבעיה היא שמס זה אינו נצרך ואינו מוסרי ומטרתו בעיקר לגייס כסף נוסף מן הציבור. כאילו שהאזרח הקטן אינו כורע תחת נטל המסים שצריכים להוסיף לו מס נוסף שעלותו מאות או אף אלפי שקלים בשנה. הסיבה שמס זה אינו מוסרי נובעת מכמה סיבות: ראשית, אין כאן פתרון לבעיית המים אלא ניסיון לגביית כסף לקופת המדינה. כמו-כן, כמות המים שאנחנו נותנים בהתנדבות לשכנינו, ירדן והרשות הפלשתינית עולה על החיסכון הנדרש. על-פי ההסכמים נדרשנו לתת כמות מסויימת, אך אנחנו נותנים הרבה יותר. ישנן עתודות מים מתחת לאדמה, שכלל אינן מחייבות שאיבה כה רבה מן הכנרת אך רשות המים אינה משתמשת בעתודות מים אלו. כמו-כן, ניתן היה להתפיל מים בכמויות גדולות הרבה יותר, וכן לאגור מאות מיליוני קוב הנשפכים לים בימי גשם. אם את הכסף של המס היו משקיעים בפיתוח משאבי המים ניחא, אבל הכסף נופל לתוך קופת המדינה להעשיר פעולות אחרות. המס על המים יפגע בחלשים ובמעוטי היכולת כיוון ששיטת ההקצבה אינה מיטיבה עימם. פגיעה זו נוספת לעוד סדרה של פגיעות בשכבות החלשות שכבר חלשות מאוד. עלינו כעם יהודי לנהוג בדרכו של אברהם אבינו, במידה של חסד ושל אכפתיות לחלש. הפתרון הוא לבטל מס בצורת זה, להתפלל על ריבוי גשמים, להפסיק לחלק מים לירדן ולרשות הפלשתינית, לפתח מקורות חלופיים למים. לגבות רק מחירה של התפלה, להגדיל את מכסות המים ולהתחיל להשתמש בכסף הנגבה למטרתו האמיתית. רק כך נוכל לבנות חברה צודקת ואמיתית שמימיה מצויים וחייה אמיתיים "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה".

• הרב צחי הרשקוביץ

לאחרונה עלתה לדיון ציבורי, משום מה, סוגיית היטל הבצורת. הנימה המזלזלת בה אני משתמש נעוצה הן במהות הביקורת על היטל זה והן במקורה. ההנמקה הילדותית של המתנגדים להיטל אינה מחזיקה מים, מכמה וכמה סיבות. ראשית, ודאי שזוהי סמכותם, ואף חובתם של ראשי השלטון לשמור על מאגרי המים של המדינה, בכל דרך שתראה להם. כך הורה הרמב"ם, שזכותו של המלך לתקן תקנות ולחדש גזירות בהתאם לראייתו את טובתה של המדינה ואת התקנות הנחוצות להתנהלותה. זו חובה אסטרטגית, הנגזרת באופן ישיר מאחריותם של מנהיגינו כלפי בטחון המדינה ועתידה. אין שום צדק בטיעון כאילו ההיטל פוגע במשפחות מרובות ילדים, הרי ההיטל מוטל על כל משפחה לפי מספר הנפשות שבה. אין גם צדק בטיעון כאילו הוא פוגע בשכבות החלשות, שאינן מחזיקות גינות פרטיות ובריכות שחייה. זו יבבה של העשירון העליון שמבקש לשמר את שליטתו הבלעדית והמושחתת במאגרי המים של המדינה, שליטה שחייבת להיפסק בהקדם. גם הגינות הציבוריות ייאלצו להתייבש, ואף המדשאות. מה לעשות, אנו במצב חירום (מדינות בארה"ב נקטו במדיניות זו בעבר בהצלחה רבה). אמנם, לימדנו הראי"ה קוק ("שבת הארץ") שיש ערך הלכתי בנוי הארץ, וגינותיה של ארץ ישראל חשובות, אך גורלה של האומה חשוב הרבה יותר. תכליתו של ההיטל היא לחנך את אזרחי המדינה. כבר ראינו בעבר כיצד קנסות גבוהים משנים דפוסי פעולה המוניים (ראו את האיסור על קטיפת פרחים מוגנים), ולמעשה, בחודשים הספורים מאז החלת ההיטל דווח על חסכון של כ-20% בתצרוכת המים! זהו נתון מדהים, המלמד שאם היינו מחילים את ההיטל לפני עשור, בעיות המים של המדינה לא היו מתעוררות בכזו עוצמה מלכתחילה. ואכן, לא ראינו לאחרונה אנשים צמאים למים ברחובות, ולא התחוללו הפגנות מים. הכל בא על מקומו בשלום. השינוי היחיד הוא שאנו שוטפים כלים בפחות מים, מתקלחים במקום לעשות אמבטיות וג'קוזי ושומרים על צריכה נבונה. עד אשר יותפלו כמויות מים שיוכלו לשקם את המאגרים, ועד אשר נתחנך כולנו לשימוש נבון ומושכל במים, אין ברירה כי אם להותיר את ההיטל על-כנו. אדרבה, ראוי, לדעתי, לבחון החלה של היטל דומה על תחומים אחרים בחיינו. לפעמים דרך הכיס היא הדרך הנכונה בחינוך האומה.

• הרב זאב מנסבך

בשבוע שעבר קראנו בתורה על הכנסת האורחים הגדולה של אברהם אבינו. בהיותו מחלים מברית המילה רץ לקבל את אורחיו וטרח לקראתם - הוא ושרה אשתו. "מהרי קמח סולת לושי ועשי עוגות ואל הבקר רץ אברהם". ולעומת זאת, מים הגיש בצמצום "יוקח נא מעט מים". ללמדך, שהמחסור במים בארצנו אינו תופעה של שנות האלפיים (ותודה למר פרידמן מנהל א. המים שפיר שהפנה את תשומת לבי לכך). בהמשך נקרא על מאבקי אבותינו ומאמציהם לחפש אחרי כל באר. מכאן שמים הם מצרך יקר ונדיר. בחברה הצרכנית בה אנו חיים, יקר שווה לעלות כספית גבוהה ומאמץ להשגה. נכון עשתה הממשלה שקבעה מחיר למים ובכך הפכה אותו למצרך מבוקש ובעל ערך שיש להתייחס אליו בכבוד (הממצאים בדבר הקטנת הצריכה מאז החלת "מס הבצורת" יוכיחו). המהלך הינו יעיל ועדיף עשרות מונים מאשר אילו מדינת ישראל הייתה מוציאה מיליונים על מסע פרסום שהאפקטיביות שלו מוטלת בספק. טענה: הלא מים הם צורך נפש ולא מוצר יוקרתי. נכון, אך יש להבדיל בין "מעט מים" לתצרוכת הגיונית, לבין השקיית גינות פאר טרופיות או בריכות שחיה פרטיות. לעניות דעתי, על הממשלה לדקדק יותר בקביעת הגבול בין תצרוכת מים לבין מותרות. הקביעה לפי מספר נפשות בלבד אינה מספקת. יש לקחת בחשבון אוכלוסיות מיוחדות (קשישים, נכים ותינוקות) אשר אינם שולטים בסוגרים וממילא זקוקים ליותר מים לצורך שמירת הניקיון האישי. כמו-כן, גיל הילדים משמעותי: חיילים המביאים הרבה כביסה, למשל. ומכאן יצירת סך מים השונה ממשפחה למשפחה, עד כמה שניתן מבחינה מעשית. מעבר לכך יש ל"ייקר" את המים גם בממון וגם בחשיבות.