כמה טוב בבית, ביבי

רק אל תגידו שאין אור בקצה המנהרה. טוב שחזרת, ביבי. לא ברור לי למה נסעת, אבל תרשה לי להגיש לך חשבון קטן. הפעם לא על הטיסה, גם לא על המלונות. על החיים שלנו בארץ הזאת. מין חשבון נפש פרטי שלי. את היום ההוא, והוא היה מזמן, לא אשכח לעולם. יום הגיוס שלי לצבא. לפני שעליתי לאוטובוס בנקודת האיסוף, מלמלו הורי בעיניים דומעות: שמור על עצמך. חזור הביתה בשלום. הילדים שלך כבר לא יצטרכו לשרת בצבא. הבטחה שלנו. אז זהו, ששלושה מילדי כבר הספיקו לשרת בצבא, הבת הצעירה תתגייס בעוד שנה, והנכדים שלי, גם הם ישרתו בצבא, והנכדים והנינים שלהם גם ישרתו בצבא. כי זה מה שנגזר עלינו בארץ הזאת. לעולם על חרבנו נחיה. התרגלנו. שלום עם שכנינו הפלשתינים לא ייכון בדור הזה וגם לא בדור הבא. ולא משום שאנחנו לא רוצים, ולא משום שהפלשתינים לא רוצים. כולם אומרים שלום, אבל שלום לא ייכון. אין מי שיעשה שלום. איש לא מסוגל. לא אצלנו ולא אצלם. אין פרטנר בצד הפלשתיני, ואין פרטנר בצד הישראלי. ולא יהיה הוגן להאשים רק אותך, ביבי, או את ברק, או אפילו את ציפי ומופז. כדי לעשות שלום יש צורך במנהיגים הגונים, נחושים ואמיצים. אתה לא כזה, ולא רק אתה. אין מנהיגים בדור הזה, ואולי גם לא בדור הבא. שלום יעשו אנשים ישרי דרך שמסוגלים לקבל החלטות, וללכת איתן עד הסוף. אין אנשים כאלה בצד שלנו. גם לא בצד שלהם. תינוקות שעשויים מהחומרים של דוד בן-גוריון, מנחם בגין ויצחק רבין כבר לא נולדים אצלנו. גם לא בצד שלהם. לא נולדים אצלם תינוקות מהזן של אנואר סאדאת. אבו מאזן הישיש והחביב, ספק אם יוסיף בעוד שבועיים-שלושה להנהיג את הפלשתינים בגדה, והוא בטוח לא יעשה שלום. לא משום שהוא לא רוצה. הוא לא מסוגל. בטח לא איסמעיל הנייה, חסן נסראללה, או בשאר אסד. ונניח שיקום אצלנו מנהיג, לא אתה, ביבי, שיקבל החלטה: משלמים את כל המחיר, חוזרים לקווי 67' ומכירים במדינה פלשתינית, שבירתה ירושלים המזרחית, ומסכימים לזכות השיבה, וגם יורדים מרמת הגולן. אז מה? הוא יהיה מסוגל לבצע? הרי תפרוץ בארץ מלחמת אזרחים. מי ייתן לו ללכת עם ההחלטה הזאת עד הסוף? ומי יהיה אותו מנהיג שיצליח לשבור את גלי המחאה בארץ, ואת ההפגנות האלימות. דם יישפך כאן. או נניח שיקום אצלנו מנהיג אחר, אולי אתה, ביבי, שיקבל החלטה הפוכה: מסתלקים באופן חד-צדדי מהתהליך המדיני. כאילו שקיים תהליך כזה. אין פרטנר, אין סיבה לוותר על חלקי ארץ ישראל, אסור להיכנע ללחץ האמריקני, טמטום להקשיב לקולות האירופים, הביטחון הוא השלום. ומה אז? נתכונן למלחמה הבאה? נתקוף את מתקני הגרעין האירנים, נכה בסורים, נכסח את הפלשתינים, נחסל את נסראללה, ונהיה בטוחים שאנחנו על גג העולם? ובואו נהיה הגונים עם עצמנו. לא כל האשמה בנו, אפילו לא רובה. גם אם יקבלו כל מה שהם דורשים היום, אין אצל הפלשתינים, אצל הסורים ואצל הלבנונים מנהיג אחד לרפואה, כזה שיצפצף על האירנים ועל מחרחרי המלחמות באזורנו, אלה שמחמשים ומתחמשים, ומלבים את האש, ויושיט יד אמיתית לשלום, מבלי שיישחט בעודו מנסה לפסוע בנתיב המיוחל. וחוץ ממנהיגים שאינם, חיים כאן שני עמים, אנשים בשר ודם, שחוו בדור הזה לא פחות מעשר מלחמות כואבות ומדממות, ועוד אין ספור פעולות טרור, ומבצעי תגמול, ומעשי איבה וסיקולים ממוקדים, שגבו אין ספור קרבנות והותירו פצועים ונכים לשני הצדדים. הם ובניהם ובני בניהם אולי אומרים לפעמים שלום, אבל לא ממש מאמינים בו. וגם אם יגידו לי שהרוב בשני הצדדים מדבר שלום, החשדנות והשנאה ההדדית לא יתפוגגו בדורנו וכנראה גם לא בדור הבא. בשעת מבחן יגברו שורשיהן העמוקים על ניצני השלום. ולא הזכרתי משפחות של ניצולי שואה, או משפחות פלשתיניות שאיבדו את כל יקיריהן. חשדנותם, שנאתם וחששם לאבד את הבית קשה ועמוקה מכל. כואב, מדכא, אבל לא סוף העולם. ובואו לא נשקע. יש גם חצי כוס מלאה, לפחות בצד שלנו, ונגיד תודה על מה שבה. ויש לא מעט. אנחנו חיים בארץ שכיף לחיות בה, ואין עוד מקום נפלא כזה בעולם. אל תגידו לי שהשתגעתי, ושאין שום חיבור הגיוני בין הפתיחה האפוקליפטית שלי למסקנה המופרכת הזאת. אין הגיון בארץ הזאת ואסור לחפש אותו. אני באמת מאמין בזה. הגיון יש בפריז, בלונדון, בניו-יורק, אבל מי רוצה לחיות שם. המקום הזה הוא הבית, ואין בלתו. וטוב שכך. למרות כל המלחמות, הצרות, המיסים, ההיטלים והגזירות, ולמרות כל הקש שמאכילים אותנו אלה שקוראים לעצמם מנהיגים, אני מת על הארץ הזאת. אז ברוך שובך לארץ, ביבי, ממסע הזובור שעברת השבוע אצל אובמה. לחשוב על זה שנסעת את כל הדרך, ועוד בלי שרה, ולא הצלחת לארגן לעצמך אפילו מסיבת עיתונאים משותפת עם מנהיג העולם החופשי. הרי זה מה שבאמת חשוב לך, ביבי. תקשורת. לא שלום, לא ביטחון. יחסי ציבור. הישרדות פוליטית. כי מה שווים החיים שלך, ביבי, בלי הצגות לתקשורת? ועוד לא אמרתי מילה על אהוד ברק, שעשה מעצמו שחפ"ץ שלך, ביבי, והוא מעופף בעולם איתך ובלעדיך, ומתקשה לבלות יותר משבוע רצוף בארץ. זה בסדר. התרגלנו. ואפילו לא נזכור לך, ביבי, שעד היום לא אמרת מילה על נסיעת המיליון והביזיון של ברק ועוזריו לסלון האווירי בפריס. זה בסדר. גם לך מרוחה מנה גדולה של חמאה על הראש, ואין שום סיבה שתצא אל השמש. השלמנו עם זה. הכול עובר. ואנחנו נמשיך לקטר ולחגוג בארץ הזאת. אגב, ביבי, למה לא נשארת עוד יומיים-שלושה בניו-יורק, או בפריז, ומבלה שם את הוויקאנד? ממילא אין לך עם מי לעבוד בארץ כשרבע מחברי הכנסת והשרים מטיילים בחו"ל, ביחד עם צבא של עוזרים, דוברים, מנכ"לים וסמנכ"לים. אני מת על הארץ הזאת, ואני לא ציני. אני מתכוון לכל מילה. מי צריך אור בקצה מנהרה מוארת. ואל תגידו לי שהתחרפנתי.