הצתה מאוחרת

ביום ראשון הייתה אמורה ועדת השרים לענייני חקיקה לדון בהצעת חוק של ח"כ אריה אלדד מהאיחוד הלאומי. ההצעה, שעוסקת בפיצול סמכות התביעה הכללית - כלומר, בפיצול סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה - הוגשה כבר בסוף עידן אולמרט. שר המשפטים דאז, דניאל פרידמן, עיין בה והביע את תמיכתו. במושב הנוכחי של הכנסת חידש אלדד את הליכי החקיקה, שנקטעו בגלל הבחירות. שר המשפטים החדש, אומר אלדד, תומך אף הוא בהצעה, ולכל היותר יש לו כמה הסתייגויות טקטיות, שדרושות לצורך השגת רוב. למרות זאת, ביקש יעקב נאמן לפני שבועות אחדים לעכב את החקיקה. לאחר מכן קיבל אלדד אור ירוק, וההצעה הייתה אמורה לעלות לדיון בוועדת השרים. אלא שלפני שבוע שב נאמן וביקש למשוך את ההצעה באופן זמני. להערכתו של שר המשפטים, נכון לעכשיו ראש הממשלה לא תומך בה. תמתין שבועיים, אמר נאמן לאלדד. בתוך פרק הזמן הזה, הבטיח, יעלה את הנושא לדיון בממשלה. אלדד ידע שאם ההצעה תיפול בוועדת השרים, לא יהיה לה סיכוי במליאה. הוא העדיף להמתין. הרי לא מדובר בהצעה אופוזיציונית שכל מטרתה להביך את הממשלה; כאן מדובר בשיתוף פעולה בתחום החקיקה. עקרונית, נאמן יכול להעלות הצעה ממשלתית ברוח דומה, אך הדבר ידרוש תהליך ארוך שבמהלכו יהיו מי שינסו לתקוע מקלות בגלגלים. נוח יותר לשר המשפטים לקדם הצעת חוק פרטית, שאיתה ניתן כבר לצאת לדרך. כך או כך, בינתיים נראה כי הדרך חסומה, ולא בגלל משה לדור. כבר לפני שבוע קבל נאמן על התערבותם של גורמים פוליטיים בסוגיית היועץ, שהיא בעיניו סוגייה עקרונית. אילו התאפשר לו הדבר, הוא היה מחזיק היטב היטב את דניאל בן-סימון, שלא יזוז, שלא יתפטר מתפקידו כיו"ר סיעת העבודה, ושלא ימשיך הלאה. כי שם, ביעד שאליו מועדות פניו של בן-סימון, נמצאת גם ההכרעה באשר להגדרת תפקידו של היועץ. השפעת המפגש של מורדי העבודה על האפשרות של פיצול הסמכויות, אינה פחותה מהשפעה שיש לעמדתה של המערכת המשפטית. הצטרפותו של בן-סימון למורדים מניעה, כאמור, את אהוד ברק. במישור המדיני ממילא קשה לו לספק סחורה למצביעי העבודה. הקלף המשפטי, ההגנה כביכול על הרשות השופטת, הוא כמעט הדגל היחיד שיכולה הסיעה המקוצצת להניף. אין לברק ברירה אלא לעמוד על דרישתו להקים ועדה שתבחן את פיצול הסמכויות. על פניו, להצעת הפיצול מובטח בממשלה רוב ברור. מתוך 15 שרי הליכוד, רק ארבעה צפויים להתנגד, כשהבולטים שבהם הם דן מרידור ובני בגין. חמשת שרי העבודה מתנגדים. ארבעת שרי ש"ס יתמכו. השר מטעם הבית היהודי יתמוך. שרי ישראל ביתנו הם סוגייה נפרדת. נכון להיום הם לא מתבטאים בנושא. ההנחה הרווחת היא שיימנעו. לכאורה, המפלגה אמורה לתמוך במהלך, כפי שהיא תומכת בכל רפורמה להסדרת היחסים בין שלוש הרשויות. דוד רותם, יו"ר ועדת חוקה ומבכירי הסיעה, אכן תומך עקרונית בפיצול הסמכויות, אך מדגיש כי הוא נמנע מלהביע עמדה סופית. הרי אם יפעל בוועדה למימוש הפיצול, יגידו שהדבר משרת אינטרס של אביגדור ליברמן, לאור המלצת המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. אם רותם יפעל נגד הפיצול, יגידו שליברמן מחפש דרכים לרצות את היועץ המשפטי הבא. כך גם לגבי שרי המפלגה. יצביעו כפי שיצביעו, בכל מקרה יתעוררו טענות בדבר שיקולים זרים. בהנחה ששרי ישראל ביתנו יימנעו, יחסי הכוחות יהיו 16 תומכים מול 9 מתנגדים. רוב מוחץ. אלא שיש קול ששקול כנגד 29 הקולות האחרים. קולו של ראש הממשלה. שעון החול לקראת ההכרעה עמד מלכת. נתניהו, ברק, ליברמן ושרים נוספים לא היו בארץ. בסביבתו של נאמן אומרים שכאשר ראש הממשלה ושריו הבכירים בחו"ל, זה לא הזמן להתחיל לגנוב סוסים. הנושא ככל הנראה גם לא עולה לדיון בישיבת הממשלה ביום ראשון הקרוב.

אורי אורבך יצא בתוכנית חדשה. לא מדינית, מפלגתית. בשונה ממופז, הוא לא מתיימר לבנות מזרח תיכון חדש, אלא רק לבנות מחדש את כוחה הפוליטי של הציונות הדתית. לאחרונה ערך התייעצויות עם ותיקי המפד"ל, עם פעילים צעירים ועם ח"כים ממפלגות אחרות, לראות איך זה עובד אצלם. ביום רביעי הגיש לחברי סיעתו הצעה, או "מכתב התייעצות" כהגדרתו. במכתב מחפש אורבך תשובה לשאלת מיליון הדולר: מה הסיבה לפער בין הישגיה של הציונות הדתית לבין ייצוגה הפוליטי הדל. דוגמה לפער הזה ניתן היה לראות, כאשר ברגע האחרון נמנעה השביתה בחינוך הדתי. במרתון הלילי שקדם לנוסחת הפשרה לקחו חלק יו"ר הקואליציה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה וראש אגף התקציבים באוצר. כולם חובשי כיפות סרוגות, אך לא המפלגה הציונית-דתית הביאה אותם עד הלום. גם מי שמשתתף באירועי הליכוד נחשף לאחוז מפליא של חובשי כיפות סרוגות. חמישה ח"כים דתיים הכניס הליכוד לכנסת הנוכחית, ועוד רבים ניסו להתמודד לרשימה. אולי בגלל הרצון להשפיע מתוך מפלגת השלטון, ואולי משום שהציונות הדתית לא מספקת מסגרת פוליטית. אורבך מציע לערוך מפקד. המפלגה תקים בתוך חודש את ועדת המפקד, שתכלול 15 איש, ואלה יקבעו שיטה לבחירת המרכז על-ידי המתפקדים. למפלגה יוכל להתפקד כל מי שיחתום על טופס הזדהות עם הציונות הדתית ושאינו חבר במפלגה אחרת. כל חבר יחתום על הוראת קבע, וההתפקדות תהיה אישית, לא באמצעות שליח ולא באינטרנט, כדי למנוע מפקד ארגזים. ארבעה חודשים יימשך המפקד, ובסופו יבחרו המתפקדים מרכז של 300 איש. שליש מחברי המרכז יהיו נשים, שליש צעירים (מתחת לגיל 40). זה לא אומר שהנשים והצעירים יהוו שני שלישים, כי יכולה להיות חפיפה בין שתי הקבוצות, אך הכיוון ברור. על-פי לוח הזמנים, במאי 2010 ייצא המפקד לדרך, ובנובמבר אותה שנה יתכנס המרכז החדש. לקראת הבחירות לכנסת הבאה המתפקדים יבחרו לכל הפחות את ראש הרשימה, ורצוי שיבחרו גם את חברי הרשימה לכנסת. הנקודה החשובה היא קיום בחירות למועצות הסניפים. בבחירות המוניציפאליות הבאות, על-פי ההצעה, המפלגה לא תנחית את מועמדה מלמעלה. הוא ייבחר על-ידי חברי הסניף המקומי. המטרה - להדק את הקשר עם השטח. אורבך לא טוען שהמציא תרופת פלא. "אני לא מבטיח שהשיטה הזו היא שתביא מאות אלפי בוחרים", הוא אומר, "אבל חלפה כמעט שנה מאז הבחירות לכנסת, וחייבים להקים מפלגה. אפשר להתפשר על כמה פרטים טכניים, אבל חייבים לשמור על העיקרון של הקשר עם הציבור. הבעיה שלנו היא ניתוק מהציבור, חוסר אמון שלו במפלגה". כן, הוא מודע לסכנות שיש בפריימריז, אך הן לא מהוות משקל-נגד לצורך במפלגה בעלת זיקה לציבור. "אנחנו צריכים להיות מקום שמושך אנשים, לא מקום שדוחה אנשים. חייבים דמוקרטיזציה. יש סכנות, אז מה - אני לא אנשום רק משום שיש חיידקים?" יו"ר המפלגה, השר דניאל הרשקוביץ, הגיב בהתלהבות. המכתב, אמר לי, משקף את ההסכמות בינו לבין אורבך ואת הדיונים שערכו בנושא. נכון שהשיטה היא לא ערובה להצלחה, מודה גם הרשקוביץ. מרצ והעבודה ערכו פריימריז לרשימה, והתרסקו בבחירות. לעומת זאת ישראל ביתנו וש"ס, שלא השתמשו בשיטה הזו, הצליחו אלקטורלית. אבל חייבים ליצור זיקה בין השטח של הציבור הדתי-לאומי להנהגה, ולתת לכל אחד אפשרות לבחור ולהיבחר. יו"ר הסיעה זבולון אורלב אומר כי הוא תומך בדמוקרטיזציה, אבל הדרך עוד ארוכה. "לאורבך כוונות טובות, אבל רואים שאת המסמך כתב איש חסר ניסיון. הקמת ועדת מפקד ומוסדות מפלגה היא מהלך מורכב. אבל הרעיון עצמו נכון". אורבך צודק. השיטה לא מבטיחה מנדטים, אבל היעדר שיטה, מריבות לפני הבחירות וניתוק מהציבור עשויים להבריח קולות. במערכת הפוליטית הישראלית של היום שתי שיטות לקיים מפלגה: שיטת הפריימריז, ושיטה המבוססת על איש אחד או קבוצה מצומצמת. שיטת מרכזי המפלגות היא נחלת העבר. אורבך הוכיח בעבר יכולת ליזום מהלכים ולקרוא את המפה. ייתכן שדווקא חוסר הניסיון בפוליטיקה, בשילוב עם הניסיון התקשורתי, מהווה יתרון. נכון, נותרו שלוש שנים עד הבחירות, אבל כבר ראינו מה קורה כשמחכים לרגע האחרון.

ישיבותיהן של שתי הסיעות הגדולות בכנסת מתנהלות זה מכבר במעין פינג-פונג. שתיהן מתקיימות בימי שני. קדימה מתכנסת בקומת הסיעות, קומה חמש. הליכוד שלוש קומות מתחתיה, באולם ירושלים. ישיבת הליכוד קודמת בדרך כלל בכמחצית השעה לישיבת קדימה, אבל נתניהו מתעכב וכתוצאה מכך מתעכבת גם התקשורת. לבני מצדה מעכבת את כניסתה המלכותית לחדר סיעתה. היא נכנסת רק אחרי שנתניהו משחרר את הכתבים, והם עולים למעלה ותופסים מקומות בחדר של סיעת האופוזיציה. ואז לבני משתדלת להחזיר לנתניהו, לא חשוב על מה. ביום שני לא התקיים הריטואל. נתניהו יצא להיפגש עם אובמה; לבני הייתה בחו"ל וישיבת קדימה התבטלה. למעשה, היה גורם נוסף לביטול ישיבת הסיעה – כך סיפרו הח"כים, בעודם מנצלים את הזמן שהתפנה לארוחת צהריים במזנון. הנושא שעמד על סדר היום היה טעון: הרחבת מועצת קדימה. הזירה המפלגתית בקדימה מתעוררת, אפילו גועשת. ביום ראשון יצא שאול מופז עם תוכניתו המדינית. כמה שעות לאחר מכן התאספו מורדי העבודה והשיקו את 'הבמה הדמוקרטית'. מבחינתם של אנשי קדימה, שני האירועים הנזכרים וכן היוזמה להרחבת מועצת המפלגה, מתקשרים כולם לשאלת מפתח אחת: האם יוקדמו הפריימריז. ההצעה שבה הייתה אמורה הסיעה לדון אומרת כי למועצת קדימה, שמונה היום כ-170 איש (120 מועמדי המפלגה לכנסת, ראשי ערים ומועצות, ומינויים אישיים של היו"ר), יתווספו ראשי 'בתי קדימה' ונציגי המפלגה ברשויות המקומיות. חברי הסיעה מעריכים שבהצעה יתמכו כ-24 מתוך 28 הח"כים. מופז תומך בהתלהבות: הוא מקווה שההרכב החדש של המועצה יאפשר לו להקדים את הפריימריז. תומכיה של לבני בתוך הסיעה מעירים שאיש לא מבטיח למופז את ההישג: בראש בתי קדימה עומדים אנשי לבני. היא שולטת במנגנון. רשמית, איש אינו מתנגד ליוזמה: מי יודה בפומבי שהוא מונע מפעילי שטח להיכנס למועצה? אך להערכתם של חברים בסיעה, מאחורי הקלעים לבני, דליה איציק וצחי הנגבי מתנגדים. ההיגיון פשוט: את הטוב לא מחליפים. מי שיש לו רוב בגוף של 170, לא יגדיל אותו לסביבות 300. אולי גם בגוף החדש יישמר אותו רוב, אבל התחזוקה של הרוב הזה תדרוש השקעה מחודשת.

חבר הכנסת יואל חסון (קדימה) הגיש לפני כשבועיים הצעת חוק משלו בנושא פיצול הסמכויות. על-פי ההצעה, שמשקפת את יוזמת לבני, יתמנה תובע מיוחד שיטפל בתיקים של אנשי ציבור בלבד. כך מצד אחד יישארו בידי היועץ סמכויותיו כתובע כללי, ומצד שני יימנע ניגוד האינטרסים הנובע מכך שהיועץ, שעובד עם ראש הממשלה והשרים, הוא גם האיש שאמור לחרוץ את גורלם. ההצעה, אומר חסון, נועדה גם למנוע את עינוי הדין, שעליו מרבים אנשי ציבור להתלונן. תובע מיוחד יטפל בתיקים שלהם ללא דיחוי, שלא כמו היועץ המשפטי לממשלה, שעליו מוטל עומס קשה מנשוא. יו"ר הכנסת רובי ריבלין הביע תמיכה בהצעת החוק, והגדיר אותה כ"פשרה נכונה". בקדימה היה כמובן מי שיצא נגדה: שאול מופז אמר שמדובר באפליה. אך זה כבר פרק בסדרת הקרבות לבני-מופז. כעת, משהונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת, יש להמתין 45 יום עד שתעלה להצבעה במליאה. חסון לא ביקש הליך מזורז יותר. "כרגע אין רוב", הוא אומר, "כך שנכון עשה אריה אלדד כשהסכים להמתין שבועיים עם ההצעה שלו. אבל אם יתברר שנתניהו, כמנהגו, נוהג בסחבת - הלכי הרוח בכנסת ישתנו". להערכתו של חסון, בכנסת יש רוב ברור לפיצול סמכויות היועץ. הצעת חוק פרטית עשויה לזכות לרוב, אם כי הקואליציה יכולה להטיל משמעת. ללא אור ירוק מנתניהו, היא לא תתמוך בהצעת חוק פרטית. הזמן דוחק. עד ינואר אמורה הממשלה למנות את היועץ המשפטי החדש, ושאלת סמכויותיו עדיין פתוחה. רותם מעריך שחוקתית, ניתן למנות יועץ חדש ולהבהיר לו שקיימת אפשרות שסמכויותיו יפוצלו. אופציה אחרת היא מינוי יועץ זמני. אלדד אומר כי שמע משר המשפטים כי הוא נחוש לקדם את הנושא, עד כדי איום בהתפטרות. נאמן אף מביע התנגדות נחרצת להקמת הוועדה שדורש ברק, שכן מדובר במתכון בטוח לקבורת המהלך - וברק מודע לכך היטב. שרי הליכוד התומכים בפיצול מעדיפים שלא להתבטא לייחוס. מיכאל איתן נוטה לתמוך, אך מעוניין קודם לראות את ההצעה המפורטת. שר נוסף העריך שלמרות הרוב הברור בממשלה, ההכרעה לא תיפול בקרוב. "הנושא יתמסמס", אמר. "נתניהו יחשוש מלהעלות אותו להצבעה בממשלה. מדובר בזעזוע שיעורר נגדו קמפיין תקשורתי, והוא מעדיף לשמור על שקט תעשייתי. ושר המשפטים? הוא לא ילך עד הסוף. לא ישבור את הכלים". שר אחר, שאף הוא נוטה לתמוך בפיצול, מעריך שהחשש של נתניהו אינו נובע מהקמפיין התקשורתי: הלכי הרוח אינם חד-משמעיים, ונשמעים קולות לכאן ולכאן. אבל ראש הממשלה חייב להתחשב במצוקה הפוליטית הגוברת של ברק, וליברמן, במצבו הנוכחי, אינו יכול לשמש משקל נגד למפלגת העבודה, ולהעלות דרישה אולטימטיבית לפיצול הסמכויות. התפוח הלוהט מונח אם כן לפתחו של נתניהו. בעוד נאמן מנסה לכבות את השרפה שהבעיר לדור, ראש הממשלה לא יודע איך להשתלט על ההצתה מכיוון בן-סימון.

שאלתי את עתניאל שנלר כיצד מופז, המועמד שבו הוא תמך לראשות המפלגה, עקף משמאל את לבני. הרי לבני לא מציעה לדבר עם חמאס. שנלר מחה. "אולמרט הציע לפלשתינים 97-98 אחוז מהשטח", אמר. "זו הייתה תוכנית ז'נבה. לבני הייתה מוכנה להציע להם 95-96. ז'נבה עם פלוס קטן מבחינתנו. מופז מציע 92 אחוז, וזו כבר ז'נבה עם פלוס גדול". רגע, אמרתי, כל השלושה מדברים על חילופי שטחים, כך שבכל מקרה התוצאה בסוף היא מסירה של מאה אחוז. שנלר התעקש. "מופז שומר על חלק גדול יותר מגושי ההתיישבות", אמר, "ולגבי חמאס - הוא מציע לדבר איתו רק אם חמאס ייבחר לראשות הרש"פ, לא כרגע". אגב, לא ששנלר מקבל את התוכנית, אבל הוא מוכן לסנגר עליה. חבר בולט בסיעה, מתומכיה של לבני, גיחך אחרי פרסום התוכנית. "הרצון של מופז להתחרות בלבני מעביר אותו על דעתו", אמר הח"כ. "מה זו ההצעה לדבר עם החמאס, מחווה להנייה לפני הבחירות ברשות הפלשתינית? למה מופז מצפה?" ח"כים אחרים הביעו תמיכה זהירה, אם לא בתוכנית אז בעצם הצגתה. כלומר, טוב שמישהו מדבר על תוכניות מדיניות. ועם זאת, כולם בסיעה מודעים לכך שהכותרת המדינית היא רק כריכה. בתוך החוברת שמציג מופז נמצאת תוכנית להקדמת הפריימריז. אבל מה, אומר ח"כ אחר, כדי להתמודד אתה חייב שתהיה לך תוכנית מדינית. הח"כ האחרון מהווה מקרה-מבחן מעניין. בעבר תמך בלבני, כעת הוא מתלבט. נכון לעכשיו, הוא אומר, לבני לא מספקת את הסחורה. מופז יצא עם התוכנית בין היתר על-מנת לקבע את מעמדו כטוען לכתר. להבהיר שאין לו כוונה לנצל את 'חוק מופז' ולפרוש. הוא רואה את עצמו שווה לנתניהו, ולכן בנאומו תקף את ראש הממשלה, מעל ראשה של לבני. לו אין תוכנית מדינית, אמר מופז, ואילו לי יש. אבל מה, מעריך אותו ח"כ, למופז אין דרך להקדים את הפריימריז, אלא אם יתחולל זעזוע בקדימה. למשל, אם יפרשו שבעה מחברי הסיעה האחרים ויחברו לליכוד. בתרחיש כזה, מופז יוכל להאשים את לבני במפלה. מופז מציג תוכנית מדינית. לבני מחפשת דרך לצרף את מורדי העבודה. זאת תהיה תשובה מוחצת למופז. 33 יהיו בוודאי יותר מ-27 של הליכוד. מגעים, מסתבר, אין - אבל יש כותרות. בינתיים, עם מורדי העבודה או בלעדיהם, לבני יכולה לישון בשקט. נכון, ניכרת תסיסה בסיעה, אבל התקנון שבנה שרון הוא קיר בטון שמגן על יו"ר המפלגה. מופז אולי מסוגל ללכת עם ראש בקיר, אבל לבטח אינו יודע לשבור קירות.