"ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה:לא-לד). אנו צריכים לכאוב את המציאות הקשה בה רצח בני אדם נעשה דבר של יום יום, וגורם לסילוק השכינה ח"ו, ככתוב בפסוקים הנ"ל.
לאחרונה, בעקבות מעשי רצח מזעזעים, נשמעו התבטאויות שיש לגזור עונש מוות לרוצחי ילדים. מחד, התורה אכן תומכת בעונש מוות לרוצחים, ויתכן אפילו שלרוצחים בשגגה. נסיבות הרצח בשגגה גרמו בהלכה להמרת עונשו של הרוצח לעונש גלות.
מאידך, יש להדגיש שלא מצאנו בתורה כל הבדל בין עונש על רצח ילדים לבין עונש על רצח מבוגרים. רצח זה רצח זה רצח. וכך כתב בספר מנחת חינוך (מצוה לד) בעניין גוסס: "אף אם יבוא אליהו הנביא ויאמר שלא יהיה לו (לגוסס) חיים אלא שעה או רגע, מכל מקום התורה לא חילקה בין הורג ילד שיש לו לחיות כמה שנים לבין הורג זקן בן מאה, בכל ענין שהורג חי - חייב, הכי נמי אף שהגוסס למיתה עומד, מכל מקום מחמת הרגע שיש לו עוד שיחיה, על זה חייב (הרוצח), וגוסס כחי לכל דבריו".
אמנם, טוענים אלה התומכים בעונש מוות לרוצחי ילדים, שהאכזריות ברצח ילד גדולה יותר מהאכזריות ברצח מבוגר. יתכן שמבחינה רגשית הדבר נכון, אך מבחינה שכלית, כיוון שערך חיי אדם הוא עליון ואין סופי, יש סכנה גדולה באימוץ גישה זו, שכן בכך אנו משדרים מסר כאילו יש דרגות בחומרת המעשה של רצח, ובאמת שאין הדבר כן על-פי הצדק, המוסר וערכי התורה.
שורש השקפה זו, הרואה ברצח ילדים דבר יותר חמור, קשור גם לסוגיית רצח "מתוך רחמים". המכנה המשותף של דעות אלה הוא שרצח הפך לדבר יחסי, יש בו דרגות של חומרה, ולפעמים הוא אף מותר, למשל כאשר מדובר ברצח "לשם מטרה נעלה".
אנו טוענים שאיסור "לא תרצח", דהיינו האיסור להפסיק חיים של אדם, נאסר בכל מקרה וללא הבדל. אין בו "דרגות" וחומרתו תמיד מקסימלית.
לסיום, ראוי להדגיש שההתמודדות העיקרית נגד שפיכות דמים נמצאת בתחום החינוך והמניעה, ופחות בתחום הענישה. מניעת תוכניות אלימות ורצח בטלוויזיה ובאינטרנט יועילו יותר מאשר החמרת הענישה.