במילים פשוטות, כאשר פרשת האי היווני נשקה לנסיגה מגוש קטיף, ידעה התקשורת, בעיקר הכתובה, להתיישר לפי הקו של מזוז, מבלי לעשות את חשבון המחיר שיהיה עליה לשלם בעתיד - ופה היא חטאה לתפקידה. ואז התפוצצה "פרשת הנשיא קצב". פרשה זו, אפשר להוכיח זאת בכתובים, סחטה מהתקשורת סובייקטיביות שלא נראתה במקומותינו מאז המחלוקת בין דוד בן-גוריון לפנחס לבון בפרשת "עסק הביש". יתרה מכך, כאשר קצב טען כי הפרקליטות רודפת אותו, בין היתר בשל מוצאו ורקעו, דאגה התקשורת להזכיר כי גם היועץ מזוז הוא בן עדות המזרח, גם הוא הגיע לאן שהגיע מאפס וגם הוא התגורר פעם בעיירת פיתוח דרומית שכוחת אל, הלא היא נתיבות. ובקיצור, האליטה התקשורתית מגנה על מזרחי המותקף על-ידי מזרחי.
וכך קרה אפוא, שקצב מצא עצמו סופג מהתקשורת על ימין ועל שמאל, סליחה, על שמאל ועל עוד יותר שמאל. זאת עד אשר נכנע והסכים לחתום על עסקת טיעון. ברם-אולם, כל עוד קצב לא הראה סימנים של מי שמתחרט על העסקה עם מזוז, דאגה התקשורת לתמוך ולגבות את העסקה, לטעון כי מדובר "ברע במיעוטו" ואף, שוב, להתיישר עם מזוז והפרקליטות. ואת הזמן שנותר לה עד למשפט המתוקשר, "הקדישה" התקשורת לראש הממשלה אולמרט. ואז הגיע רגע האמת, הרגע שבו הנשיא הנבצר הודיע לבית המשפט כי הוא חוזר בו מעסקת הטיעון, כי היא נוגדת את מצפונו ואת האמת שלו. וברגע זה ממש, לכמה עיתונאים התפוצץ וריד במוח. הללו לא חדלו ולו ליום אחד לתקוף ולהכפיש את קצב מחד-גיסא ולהפיץ את "תורת" הפרקליטות נגדו, מאידך-גיסא. חלקם לא הסתפקו בהכפשות ולכלוכים, אלא אף "הרשיעו" אותו ללא משפט.
כמו במקרה שרון, כך במקרה קצב ובמקרים אחרים, אנו עדים לדפוס מדאיג של חלק מהתקשורת, לצדד באיש או ב"אישיו" על-פי האינטרסים הצרים שלה. וכך, בעצם, נופלים במלכודת, שקשה לצאת ממנה - וזה, לצערי, מה שקרה לתקשורת, ש"בסך-הכל" התיישרה לפי הקו של מזוז.