"פני הדור כפני הכלב" - אומרים חז"ל במשנה מפורסמת, המתארת את הצרות שיבואו על עם ישראל בעקבתא דמשיחא, ערב ביאת המשיח. כמדומני שהיה זה חיים נחמן ביאליק שפירש: כאשר יוצא אדם לרחוב וכלבו עימו, הכלב רץ קדימה ודומה שהוא המוביל את הבעלים. אך מה קורה כאשר מגיעים לצומת? האם הכלב נעצר וממתין לבעליו שיכוון אותו, או שמא הוא ממשיך לרוץ ולמשוך את בעליו חסר האונים? ובאנלוגיה: האם המנהיגות היא הקובעת את הדרך בצומת ההכרעות, או שהציבור מטה אותה כרצונו?
בשנים האחרונות דומה שהתשובה במציאות הישראלית ברורה. ה
ממשלה - כל ממשלה - מפגינה חולשה וחוסר יכולת לקבל הכרעות, וממילא היא מוצאת את עצמה מובלת. לעיתים ההובלה היא בידי מי שממלאים את הרִיק שמותירה אחריה הרשות המבצעת, לעיתים בידי אינטרסנטים ולעיתים בידי דעת הקהל, התקשורת או חלק מהם.
הדוגמה העכשיווית ביותר היא סוגיית גלעד שליט. מובן שליבנו יוצא אל גלעד ואל משפחתו. אין איש שלא רוצה לראות את גלעד בבית - לא היום, אלא לפני שלוש שנים. אין איש שהיה נוהג אחרת ממשפחת שליט אילו חלילה היה זה בנו השבוי בידי החמאס. אלא שלממשלה יש אחריות רחבה בהרבה, היא חייבת לפעול מתוך היגיון ולא מתוך רגש, היא חייבת לקבל הכרעות נכונות גם אם אינן פופולריות. ובמקרה של גלעד שליט - זה אומר: לא לשלם את המחיר המופקע שלפי כל הסימנים אנו נדרשים לשלם.
כבר כתבתי כאן יותר מפעם אחת, מדוע אסור להיכנע לדרישות החמאס. ובקצירת האומר: הדבר ייתן רוח גבית לטרור בכלל ולחמאס בפרט, יעודד חטיפה של חיילים נוספים ויפתח פתח לסחטנות דומה מצד גורמים פוליטיים ואף פליליים בתוך ישראל. וכי מה ההבדל העקרוני בין חייל השבוי בידי ארגון טרור פלשתיני, לבין לוחם מג"ב השבוי בידי ארגון טרור יהודי ימני קיצוני, ולבין שוטר השבוי בידי משפחת פשע? האם ניתן יהיה לומר לבני משפחותיהם של האחרונים, שדמם סמוק פחות ולפיכך אין להיכנע - למשל - לדרישה לשחרר את יגאל עמיר או את אסי אבוטבול?
אלא שממשלת אולמרט, ואחריה ממשלת נתניהו, נכנעות לדעת הקהל. למעשה, מעולם לא התקיים דיון ציבורי של ממש בשאלת המחיר בעסקות שחרור שבויים, מהסיבה הפשוטה שאיש אינו רוצה להצטייר כחסר לב וכאטום למצוקות השבויים ומשפחותיהם. מדי פעם אנו שומעים עיתונאים ואישי ציבור היוצאים נגד המחיר המופרז שאנו משלמים, אבל קולותיהם (ושמא עלי לומר: קולותינו) נבלעים במקהלה הדורשת "החזרה בכל מחיר".
כאן בדיוק תפקידה של הממשלה.
כאן חובתם של מקבלי ההחלטות לומר: עם כל הכבוד לציבור ועם כל הדאגה לחיילים ועם כל האהבה למשפחות - אנחנו חייבים להסתכל על התמונה הרחבה ועל טובת המדינה בכללותה. והסתכלות כזו מובילה למסקנה אחת ויחידה: אסור לשחרר עשרות, ובוודאי שלא מאות, רוצחים ומחבלים תמורת חייל בודד ובוודאי שלא תמורת גופות חיילים.
אך בישראל אין ממשלה. וכך אנו מגלים, שהרשות השופטת פולשת לחלל שהותירה אחריה הרשות המבצעת. ומבקר המדינה הופך להיות שופט-על. וגורמים עסקיים גוזרים קופון מפעולות שהממשלה חייבת לבצע אך אינה מבצעת. וארגונים וולונטריים נאלצים לספק שירותים שהממשלה אמורה לספק. ועוד כהנה וכהנה.
בסוף השבוע שעבר סיפר TheMarker כיצד מצליחים גורמים חברתיים, אינטרסנטים ובעלי הון לטרפד החלטות כלכליות של הממשלה. הקו המרכזי בכל הסיפורים היה, שהדבר נעשה בקלות מפתיעה.
בנימין נתניהו, אולי ראש הממשלה הצמוד ביותר לסקרים בתולדות ישראל, משנה את דעתו ואת מדיניותו לפי משבי הרוח בהם הוא חש - ואין הוא מבחין בין רוח צפונית חרישית לבין סופות טורנדו. למעשה, די בתחזית לרוח כדי לכופף אותו. כך היה בנושא המע"מ על ירקות ופירות ועל שירותי תיירות, היטל הבצורת, ייקור הביטוח לאופנועים, פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, המאגר הביומטרי ועוד ועוד. וכך גם בנושא גלעד שליט.
מובן שבדמוקרטיה על הממשלה להיות קשובה לדעת הקהל, אך באותה מידה מובן שלכל דבר יש גבול. הרי אם רוצים ללכת רק לפני משאלות ליבו של הציבור - צריך לבטל לחלוטין את המיסים, לתת כיסוי בריאותי מלא לכל אזרח, להעניק חינוך אקדמי בחינם ולבטל את שירות החובה בצה"ל. מובן מאליו שאיש אינו מעלה זאת על דעתו, ואיש גם אינו חושב לדרוש זאת בשם "רצונו של הציבור". אז למה בנושאים הרבה פחות מורכבים ומשמעותיים, הממשלה שלנו נכנעת ללא הרף?
כל שנותר הוא לקוות, כי העובדה שבדור זה הכלב הוא שמושך את הבעלים, הוא אכן חלק מעקבתא דמשיחא. כי לא נראה שיש מישהו שיכול להביא בדרך טבעית את ממשלות ישראל למלא את תפקידן: למשול.