בצמוד לשפע הידיעות והכתבות בנושא שחרורו המתקרב של גלעד שליט, לאחר שהייתה התקדמות במגעים להשגת הסכם בין נציגי החמאס וישראל, צץ לו דיון/מחאה בתקשורת: איך זה שהפרטים אינם מתפרסמים? הכיצד מוטל חיסיון על ההסכמות המתגבשות? מדוע מופעלת הצנזורה בנושאים אלה?
נכון, מוסיפים הטוענים כך, ידוע כי לצורך הסכם על שחרורו של שליט מהשבי, תאלץ ישראל לשלם מחיר כבד בשחרור מאות מחבלים. רבים מהם כאלה שדם על ידיהם, מי שתכננו וביצעו שורת פיגועים ורצחו ישראלים רבים. נכון שמזה זמן רב מתנהל ויכוח ציבורי בשאלה היכן "הקו האדום" שמעבר לו לא תסכים המדינה לשחרר רוצחים מובהקים בתמורה לשחרורו של חייל חטוף.
אבל זה לא מספיק להם. מה חסר? חסרים השמות, של המועמדים לשחרור. פרסום השמות, לטענת המוחים על העדר הדיון הציבורי, יאפשר לציבור לשקול את גובה המחיר שהוא מתבקש לשלם בעבור שחרורו של החייל החטוף וגם יאפשר דיון פתוח בנושא. כן, עוד דבר: הדרישה לפרסם את השמות היא לעשות זאת עוד לפני השגת הסכם, על-מנת ש"לא יעמידו את הציבור בפני עובדה מוגמרת" שאחריה כבר לא יהיה טעם בדיון כלשהו.
הטענות הללו נשמעות נכונות וראויות. "זכות הציבור לדעת" מוסיפים המצדדים.
אבל, כל הטענות והדרישות בנושא, העטופות ב"זכות הציבור לדעת", נשענות על עובדות בחלקן לא נכונות ומתבססות על הרבה ציניות.
איזו רשימה דורשים לפרסם? הרי עדיין אין הסכם ולשום רשימה כזו אין תוקף, כי עד שזה לא גמור זה לא גמור. עוד דבר, על-פי ההתחייבות הציבורית של ראש הממשלה, ההסכם יובא לאישור הממשלה, והשמות יפורסמו על-מנת לתת אפשרות למתנגדים לפנות לבג"צ על-מנת לערער על ההסכם והחלטות הממשלה. רוה"מ מדבר גם על הבאת הנושא לדיון בכנסת לפני הביצוע. נכון, לכל המהלכים הללו יוקצו מספר ימים ולא שבועות, אבל אנחנו מתבשלים בעקרונות ההסכם הזה כבר שנים. כך שהחידוש יהיה בפרסום רשימת השמות שכבר הוצהר מראש כי הם אינם ולא היו "חובבי ציון".
נקודה חשובה שכל המצדדים בפרסום המוקדם ו"זכות הציבור לדעת" שכחו: אפוא והיכן יתנהל הדיון הציבורי שכה דורשים אותו. התשובה היא: כמובן בתקשורת. נשאלת השאלה האם התקשורת אצלנו היא "מתווך הוגן" להבאת המידע הדרוש לציבור בנושא זה. למרבה הצער היא לא. מזה זמן שהתקשורת חדלה מדיווח אובייקטיבי, והפכה להיות בימתם של בעלי אג'נדה הכותבים בה, או כלי ביטוי לשיקולי המו"ל או העורך. יד על הלב בדיעבד - האם במבצע "עופרת יצוקה" קיבל הציבור דיווחי אמת על המתרחש, האם היה כך במלחמת לבנון השנייה? ומי שבוחן את דיווחי התקשורת [הכתובה והאלקטרונית] בפרשיית הויכוח על התוכנית לביזור סמכויות היועץ המשפטי לממשלה יכול לומר כי הדיווחים שם [לא הפרשניות] אינם מוטים ומניפולטיביים? מי לידנו יתקע שבמקרה הנכחי תשנה התקשורת ממנהגה?
זירת התקשורת פסקה, למרבה הצער, מלשמש בימה להתנהלות דיון ציבורי ראוי. עדיף אולי להעבירו לבג"צ. אפילו לכנסת , שם לפחות ברור שהדוברים מייצגים את עמדות מפלגותיהם.
ולמי ששואל מדוע התקשורת מבליטה את הצורך ב"דיון ציבורי" טרם השגת ההסכם, ולוחצת בשם "זכות הציבור לדעת" לפרסם את רשימת המועמדים לשחרור הרי התשובה: שיקולי רייטינג והכנסות מניעים את התקשורת בדרישתה. כך תהייה לה אפשרות לנפח כותרות על "הרוצחים שידיהם מגואלות בדם"... לפרסם עמודי תמונותיהם וגם תמונות של קרבנותיהם, לקיים ראיונות עם קרובי הנרצחים, רובם מקרב אלה המתנגדים להסכם , וכיוב'. לא שכל זה אינו דרוש ואינו נכון, אבל "המוזיקה" שהתקשורת תיתן ל"אייטם" הזה היא המרתיעה. [כן זה לא יותר מ"אייטם" בעיני העורכים].
ליבי למשפחת שליט שכבר עכשיו, עוד לפני שבנם שוחרר, נאלצת לספוג את ההאשמות והטלת האחריות לשחרור המרצחים.