בלשון ציורית נאמר, כי המדינאים המנהלים בעשרות השנים האחרונות את מדיניות החוץ הישראלית, לא למדו לדבר עם העולם הערבי ומוטב כי ילמדו זאת דרך שינון סיפורי ג'וחא.
בלשון אחר, אפשר לקבוע כי קיים נתק מוחלט בתקשורת בין מנהלי מדיניות החוץ הישראלית לבין נציגי העולם הערבי בכלל והפלשתינים בפרט, משום פער במנטליות ושוני תהומי בתפישת עולם. כך או כך, כל מה שנאמר כאן מתוך כוונה א', מתקבל שם עם פירוש ב', וכל מה שנאמר שם עם כוונה ג', מתקבל כאן עם פירוש ד'. וכך אנו מנהלים דו-שיח של חירשים עד שהוא מתפוצץ במלחמה, כשכל צד דבק בצדקת דרכו ולא מבין את הצד האחר.
לדוגמא, שר הביטחון אומר כי איפוק זה כוח. הדברים מכוונים לאזהרה בלשון עדינה אך תקיפה, אך שם הדברים מתפרשים כאילו מדינת ישראל נרתעת ומתקפלת.
שר ללא תיק בממשלה אומר בריאיון לתקשורת, כי למדינת ישראל יש זכות קיום והיא חופשית להגן על אזרחיה ולא תובל כצאן לטבח. הדברים נאמרים מתוך הבנה מעמיקה של יחסי הכוחות במרחב, ובאים כדי להרתיע את האויב. האויב מקבל את הדברים כתחינה וכבקשת זכות - שנדחות על ידו, ומגבירות הקשחת עמדות ופעולות טרור.
הנתק בתקשורת גולש גם למעשים בפועל, דבר שמחזק כל צד לאין-דיון בעמדותיו ובפרשנויותיו, ומרחיק כל מו"מ אמיתי בין הצדדים.
לדוגמא, שר הביטחון מחליט לעשות הפוגה באמצע המלחמה (עופרת יצוקה) בה יוזרמו לאויב אמצעי לחימה או פריטים אחרים המהווים שחרור משאבים המאפשר העצמת אמצעי הלחימה (אין הבדל). מחווה מוזרה זו נעשית מתוך עמדת אדנות, יתרון צבאי ברור, עוצמה וכוח.
בצד השני, ראשית כנופיות החמאס גונבות את כל השלל ומשתמשים בו להאדרת שלטונם העריץ, תוך פיזור מעשר לעניים המגיע אליהם מטעם הכנופיות וברור חסדן, בזות למחווה שלא מובן להן (בצדק) באמצע המלחמה, ומפרשות אותו כחנופה, כרפיון, כנסיגה, ככניעה.
קיצוני השמאל והתקשורת כחלק מהם מתווים דרך לכנופיות החמאס במלחמתן נגד מדינת ישראל כולל: הצדקה עקרונית, החדרת מוטיבציה, רקע לאומני. קיצוני השמאל והתקשורת לא מתכוונים לעשות זאת מתוך כוונת פגיעה במדינת ישראל, ומתן במה למחבל כאילו הוא מלאך השלום לא נעשה על-ידי התקשורת מתוך כוונה להחליש את ממשלת ישראל ולפגוע בה ובתדמיתה בעולם. כנופיות החמאס מבינות צעדים אלו - בצורה שונה, ורואות בכך אישוש וחיזוק רעיוני לטרור.
אמנם שר החוץ הישראלי החדש הכניס למדיניות החוץ משב רוח מרענן וחדש, ואולי הוא דווקא כן מבין את הנתק ומנסה לשנות, אך הוא אפוף מכל עבר בתקשורת החונקת, במנגנון פקידותי משומן של עובדים מנהליים ממונים ולא נבחרים, ובתקופת זמן פעולה מוגבלת.
ספק האם יוכל להתגבר על כל אלה, ולהצליח דרכיו.