יועץ שיהיה לרועץ

בשקט בשקט, ממש במחשכים, נטווים בימים אלה קורי העכביש, שנועדו להחליש את שלטון החוק בישראל. טווה אותם שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן - האיש שכשמו כן הוא: נאמן לקודמו לתפקיד, פרופסור דניאל פרידמן. כמוהו אין הוא בוחל לחתור תחת עמדת ראש הממשלה ומערכת בתי המשפט, המתנגדת בכל תוקף לפיצול סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. גם לאחר שפרופ' ידידיה שטרן, איש אוניברסיטת בר-אילן, הודיע על הסרת מועמדותו בשל אי-פיצול תפקיד היועץ - לא נשבר נאמן. הבחירה הוודאית במועמד המוביל, עו"ד יהודה וינשטיין, רק נועדה, מבחינתו, לסלול את הדרך לקראת מינויו לתובע כללי ובכך גם לקדם את רעיון הפיצול, על אפם וחמתם של ראש הממשלה ושל מערכת המשפט הנאורה. לצורך השגת יעדו דאג פרופ' נאמן להשהות ולהסתיר, עד הרגע האחרון, את המידע על ירידתו של פרופ' ידידיה שטרן מן העץ הגבוה שעליו טיפס. המידע שוחרר, בלית ברירה, רק לאחר שהתגלו ברבים קשריהם המסועפים של השניים ובכך יש, כמובן, טעם אתי לפגם. אין בדברים האלה כדי לזלזל, חלילה, בכבודו ובמעמדו של פרופ' שטרן, אבל יש בהם משום הטחת ביקורת נוקבת. הניסיון להפקיד את המשרה בידיו של מי שמבקש לחתור תחת האושיות הקיימות והמקובלות של מערכת המשפט - איננו ראוי; עוד פחות הוא ראוי כשהמדובר באיש-סגל אקדמי בכל רמ"ח אבריו, שאין לו כל ניסיון בשטח כפרקליט לענייני פלילים. הפוך על הפוך אותם דברים אמורים, אלא שבהפוך-על-הפוך, כשמדובר במועמדותו של עו"ד יהודה וינשטיין: אומנם, "פליליסט" מובהק, אפילו מהשורה הראשונה, שאין עוררין עליו, אבל שנעדר כל ניסיון בתחומים האחרים, כמו המשפט הציבורי והמנהלי, אותם מכסה משרת היועץ המשפטי לממשלה במתכונתה הנוכחית. בכך יש, מטבע הדברים, טעם לפגם. ומעל לכל, נודף ריח של סירחון מעצם העובדה שעו"ד וינשטיין היה פרקליטם של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט ושל כמה מראשי צמרת השלטון שהיו נגועים בשחיתות ושעומדים עתה לדין. גם אם ימדר עצמו מטיפול והתערבות בענייניהם, עדיין תיוותר רגישות הקונוטציה השלילית שיש בעצם מינויו העוצמתי כדי להשפיע, בעיקר, על מי שיגזרו את דינו של ראש הממשלה לשעבר. ובאשר לשני המועמדים האחרים, פרופ' דפנה ברק-ארז, הישרה כסרגל, ועו"ד צבי אגמון, הנגוע בעבירות פליליות: מאחר שסיכוייהם של השניים להיבחר אפסו, אין שום טעם להתייחס אליהם. אבל, מעבר לעניין בחירת היועץ המשפטי לממשלה, יש מקום לתהות על כהונתו של שר המשפטים, יעקב נאמן, בכבודו ובעצמו. התהייה איננה רק משום שחצה את הגבול שבין אמת לשקר, אלא בשל חתרנותו הבלתי-נלאית להחלשת מעמדו של בית המשפט העליון ולכרסום סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. ואם לא די בכך, מנסה עכשיו יעקב נאמן גם להתוות דרך לשינוי שיטת הממשל בארץ. בין היתר הוא מעוניין, על-פי משנתה הסדורה של ציפי לבני, בבחירה ישירה של ראש הממשלה, שלא באמצעות המוסדות הקיימים, אלא על-ידי הציבור עצמו. בד-בבד הוא לוטש עיניים לבחירות אזוריות ולמשטר נשיאותי, נוסח אביגדור ליברמן. נאמן רק שוכח כי במדינה דמוקרטית כשלנו, שבה נאבקות שתי מפלגות על כל יהודי, לא ניתן להמית מיעוט בחניקה באמצעות הרוב. גם לא יעלה על הדעת לרכז בידיו של נשיא המדינה, נוסח ישראל, את מלוא סמכויות השלטון הביצועיות. בסופו של דבר אסור לשכוח שאנחנו עדיין לא ארצות-הברית.