עו"ד יהודה וינשטיין הוא אישיות משפטית מקצועית ומכובדת. בר-סמכא עתיר ניסיון בתחום המשפט הפלילי בסקטור הציבורי והפרטי. הנימוק העיקרי של השר
יעקב נאמן בהמלצתו למנות את עו"ד וינשטיין ליועץ המשפטי, הינו הלוחמה בפשיעה אותה מציג נאמן כיעד מרכזי של הממשלה.
עם כל הכבוד ללוחמה בפשיעה (ואין ספק שהנושא נזקק לטיפול בחדר טראומה ולא במרפאות חוץ), נותרו יעדינו המדיניים-ביטחוניים בעדיפות עליונה.
לפיכך, הרקורד הפלילי לא מהווה יתרון במינוי יועץ במתכונת התפקיד הקיימת.
במדינה מתוקנת, רקורד משפטי פרטי בתחום הפלילי אינו אמור להוות בעיה במינוי יועץ משפטי. במדינת ישראל זו בעיה.
במציאות בה היטשטשו הגבולות בין המחויבות ללקוח להזדהות עם הלקוח (החיבוקים והצ'פחות שבהם אנו צופים בדאגה בטלוויזיה בין העבריינים לעורכי דינם), והאתיקה המקצועית נראית כמו המלצה בלתי מחייבת – תרחף עננת חשד מעל ראש היועץ, כי החלטותיו ושיקוליו נובעים ממניעים זרים.
נכון שעו"ד וינשטיין כיהן בעבר כתובע בפרקליטות, אך מזה ארבעים שנה הוא מגן על חשודים בעבריינות פלילית.
בנוסף, שימש עו"ד וינשטיין כמייצגו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו בפרשת הקבלן אבנר עמדי. מינוי של וינשטיין ליועץ המשפטי על-ידי נתניהו עלול להתפרש כטובת הנאה וכתגמול.
במהלך מינוי למשרות ציבוריות, שניחנות בעוצמה והשפעה רבה, יש להקפיד שלא רק הצדק ייעשה אלא במיוחד שהצדק ייראה.
אבל, אם מכוון השר נאמן באמצעות מינוי זה להשלים את המהלך(החיוני לטעמי) של פיצול התפקיד בין היועץ לראש התביעה – ניתן להבין את ההיגיון של נאמן במינוי זה.
השאלה הגדולה תיוותר לגביי סיכוייו של נאמן להעביר בממשלה החלטה לפיצול כזה וסיכוייו לדעתי קלושים. נציגי ההגמונים בממשלה יילחמו בחירוף נפש להותיר את התפקיד ללא שינוי. נתניהו אינו מצטיין במתן גיבוי לנאמניו וייסחף מן הסתם לכיוון שאליו תנשב הרוח. ואנחנו, כמו תמיד, נישאר עם שוקת שבורה - מומחה לפלילים שיושב ובוהה בקבינט הביטחוני.