ביום שני שטפו את הכנסת שמועות על עסקת שליט שעומדת להיסגר תוך שעות, לכל היותר תוך יממה. בשעה שלוש וחצי זימן השר אדלשטיין יחד עם הוריו של נועם שליט מסיבת עיתונאים. הכתבים והצלמים שהצטופפו באולם נגב בקומת הוועדות ציפו להודעה דרמטית, אך זו לא באה. למעשה, הייתה זו מסיבת העיתונאים מהמוזרות שיצא לנו לראות. אדלשטיין הודה שהוא קרוע מבפנים. נועם שליט חזר ואמר שהמשפחה רוצה לראות את גלעד בבית. מאוחר יותר שאלתי את אדלשטיין מה היה פשר הדבר. הוא אמר שהאירוע לא בא להסוות על מהלך מסתורי כלשהו. לדבריו, נועם שליט פנה אליו וביקש להופיע ביחד. שום דבר חדש בינתיים.
באיחוד הלאומי חשבו אחרת. כעבור חצי שעה כינסה הסיעה מסיבת עיתונאים. ארבעת הח"כים של האיחוד התריעו על הסכנות שאורבות לאזרחי המדינה עם שחרורם של מאות רוצחים. אורי אריאל הזכיר שאולמרט, בסיום הקדנציה שלו, הסביר שלא היה מסוגל לעמוד בתנאים שהציב חמאס, כי "יש קווים אדומים שהמדינה לא יכולה לחצות". נתניהו, סיכם אריאל, חוצה קווים אדומים ואינו עוצר באדום של אולמרט.
במסיבת העיתונאים שבמהלכה הודיע על החלטת הקבינט, ביום רביעי, נתניהו דיבר כראש קדימה. אפשר בקלות לדמיין את אולמרט או את ציפי לבני מסבירים את ההחלטה להקפיא בנייה ביו"ש בצורך להניע תהליך מדיני. לא פלא שקדימה בירכה על ההחלטה: היא רואה ערך בתהליך מדיני. הליכוד, גם אם הוא משלם לו מס שפתיים, רואה בו סכנה. בני בגין, שהתבקש בתוכנית 'מבט' להשתתף במשחק "מצא את ההבדלים", התחמק ולא באלגנטיות. לא יודע, השיב. לא קראתי את המצע של קדימה.
האם נתניהו ניצל את השמועות על עסקת שליט כמסע הסחה? לו העסקה הייתה יוצאת השבוע לדרך, ההחלטה על הקפאת הבנייה ביו"ש הייתה מתגמדת בצלה. גם כשלא התממשה, הדיון הציבורי אפשר להתכונן בשקט לישיבת הקבינט. סיעת הבית היהודי התלוננה עוד ביום שני, כשערכה את ישיבת הסיעה השבועית באפרת, שסיעות הקואליציה לא שותפות לדעתה בעניין ההקפאה". אבל לך תשפיע על מדיניות הממשלה עם שלושה מנדטים.
נתניהו לא שקל שיקולים קואליציוניים כשקיבל את ההחלטה על הקפאת הבנייה. הוא לא התחשב בתומכים ולא במתנגדים. ההתנגדות, כבר אמרנו, הייתה מזערית. אשר לדרישות שהשמיע ברק, לא הן שהובילו להקפאה. שתי החלטות קיבל לאחרונה נתניהו, ששיפרו במידה ניכרת את מעמדו הפוליטי של יו"ר העבודה והצדיקו בעיני בוחריו את ישיבתו בממשלה: האחת, שלא לפצל את סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה; השנייה, הקפאת הבנייה ביו"ש. בשני המקרים רשם כמובן ברק קרדיט על שמו, אבל הייתה זו גאווה של ילד שמושך בקצה החבל שבאמצעותו המבוגר מרים את הדלי מהבאר. לברק אין חרב פוליטית שבה הוא יכול לנפנף מול נתניהו, אפילו לא חרב מנייר. אין לו אלטרנטיבה. מהממשלה הוא יכול לחזור אך ורק לביתו במגדלי אקירוב, ושניהם, נתניהו וברק, מודעים לכך היטב. בסוגיית היועמ"ש, ויתר נתניהו מכיוון שחשש מהאליטות שברובן התנגדו לפיצול. בסוגיית הבנייה ביו"ש, ויתר נתניהו מכיוון שחשש מאובמה. ברק נהנה מההפקר.
אשר למתנגדים, קולם כמעט לא נשמע. ההחלטה שהוביל נתניהו אינה מסכנת את הקואליציה. שרי שס נעדרו מההצבעה. אולי עדיף היה לו הופיעו והצביעו נגד, אמר לי לאחר מכן אחד מהשרים שמתנגד להחלטה אך אינו חבר קבינט. זה לא אומץ גדול לברוח. אלא שהכול יחסי. לאור הצבעתם של יעלון ובגין, שס ניצבת באופן ברור ימינה מהליכוד. שלא לדבר על השר עוזי לנדאו.
לנדאו התבטא בישיבת הקבינט בחריפות נגד ההחלטה. הגדיר אותה כצעד ללא תבונה, כוויתור שישראל לא מקבלת תמורתו שום דבר. ראש מפלגתו הצביע בעד. ליברמן לא הופתע מהתנגדות לנדאו. הדבר סוכם מראש. מראש היה בינו לבין ליברמן סיכום שבנושאים מסוימים יהיה חופש הצבעה. ליברמן אף הבהיר השבוע שייתן לשרי מפלגתו חופש הצבעה כשתעלה להצבעה בממשלה עסקת שליט. הצבעתו של לנדאו לא גרמה נזק למפלגה, להיפך. ציבורית זה מצטייר לא רע בכלל. שר החוץ מתוקף תפקידו, תומך. שר התשתיות, איש העקרונות, מתנגד. להתנהלות כזאת של שותפה קואליציונית היה תקדים בממשלת נתניהו הראשונה. נתן שרנסקי, אז יו"ר ישראל בעלייה, הצביע בעד הסכם חברון. יולי אדלשטיין, אז שר הקליטה מטעם מפלגתו של שרנסקי, הצביע נגד. לא נרשם מתח כלשהו בין השניים.