גלעד,
אני לא מכיר אותך, ולא נראה שהיינו נפגשים פעם. אנחנו לא מאותו הכפר, לא באותה קומה ובטח שאין לנו את אותה בלורית שיער. גם לא נראה לי שהיית מופיע בחדשות או באיזה תוכנית כלשהי. אתה בא ממשפחה די שקטה שמחפשת לחיות את החיים שלה בשקט.
אבל לגורל יש כללים ותוכניות משלו. התחלת יום שגרתי כחייל וסיימת במקום שאליו לא ציפית שתגיע, וכבר אינך רק חייל אלא חייל שנחטף.
אני שואל מיליון שאלות עליך ולא מצליח לקבל אף תשובה.
האם אתה בריא?
האם הם דואגים לך שם, אלו המתקראים בני אדם? אלו אותם אנשים שמוכרחים לציין בפני כל העולם שאנו פוגעים בילדים שלהם, במשפחות שלהם, אבל לא נותנים לנו אפילו סימן או אות ממך. נותנים לאימא שלך לחשוב ולחשוש.
האם אתה זוכה לטיפול נאות? את זה חייבים לתת לך לפי כל אמנת מלחמה.
האם יש לך מספיק אור בחדר? לכל הצמחים ולבעלי החיים יש אור, ואתה לא פחות מהם, אתה נזר הבריאה, אתה אדם.
אתה נמצא בחדר או בתא? אתה בטח מתגעגע לחדר שלך בבית ולמיטה שלך, שנשארו אותו דבר.
מי החברים שאימצת לך שם?
יש לך מספיק אוכל?
האם אתה יודע מה קורה כאן מאז שעזבת?
האם שמעת את קולות החיילים במבצע האחרון בעזה? האם רצית לקרוא להם ולא יכולת? כמה רחוקים הם היו ממך? ובכלל, האם אתה עדיין בעזה שהיא בסך-הכל כמה עשרות קילומטרים מערים יהודיות ישראליות אחרות?
האם אתה יודע כמה אנחנו רוצים שתחזור?
והאם אתה יודע שמבלי שתרצה, הפכת להיות מועמד רביעי לראשות הממשלה? זה בטח יצחיק אותך, אבל חיילים מכל רחבי הארץ בחרו אותך במקום מפלגות אחרות, ואתה בכלל לא נראה מישהו שרוצה להיות פוליטיקאי. האם אתה יודע?
האם אתה שומע את ההורים שלך שקוראים לך מכל מקום בעולם? שמבקשים מכל מנהיג בעולם לפעול לשחרורך.
האם מישהו ראה אותך מאז שנחטפת לפני שלוש שנים?
האם אתה יודע איזה יום היום? מתי שבת ומתי ראש השנה? שעברו כבר כמה פסחים וימי כיפור.
מה הם מספרים לך שם הנבלים? האם הם משקרים לך ששכחנו אותך?
החברים שלך, שהתגייסו יחד איתך, כבר הספיקו להשתחרר ולהפגין מול משרדי הקריה לשחרורך. אני מניח שאם היית איתם, היית מתכנן עכשיו בדיוק כמותם איך לארגן כסף לטיול השחרור, או שאולי היית מעדיף להישאר כאן בארץ קרוב להורים.
קרוב להורים. זוהי משאלה של כולנו.
אתה יושב לך שם בטח בתא ותוהה האם מישהו עושה למענך? למען שחרורך? האם להאמין להם הרשעים, שאומרים לך שאיש כבר לא אכפת לו ממך. דע לך שלכולנו אכפת, גם אם נדמה לעיתים שלא עשינו מספיק...
יותר מתמיד אני מתפלל שהטור הזה שאני כותב, כבר לא יהיה רלוונטי לפרסום בסוף השבוע.
אני רושם נכון לכתיבת שורות אלו, ומקווה שאכן זה יהיה כך. אז נכון לכתיבת שורות אלו, אתה עדיין לא כאן.
שוב מפרסמים שאולי זה קרוב ובמקרה הזה כמו במקרים אחרים, אנחנו כאן כולנו שוב מקווים לקבל אותך בחזרה. חי, בריא ומחייך, ממש כמו בתמונות וקטעי הווידאו. אנו רוצים לראות את שמך נמחק מרשימת הנעדרים והשבויים, שכולנו מחכים להם, ורוצים לצרף אותך אלינו לכאן, להיות שוב גלעד של אבא ואימא.
תחזור להיות הילד רק של אימא ואבא.
אמן.