הכאב שאין לו סוף

כאשר נכנסים לאולם הפגישה של קבוצת התמיכה של משפחות הנרצחים במלון סיטי טאור, עומדת באוויר אווירה של עצב כבד, אשר כמו מצטנף בתוך האווירה הנקיה והמהוקצעת של המלון - אשר מספק לקבוצה בהתנדבות – אירוח דו שבועי, ופינה לפרוק כאב שקט, רצחני, אינסופי ומעמיק, אשר אין לו מקום בשיח התקשורתי הסנסציוני, ובשיח הסוציולוגי אשר מקנה מרחב מחיה לרוצחים, ולצרכיהם הנפשיים והסוציאלים, אך לא למשפחות הקורבנות ולבור הכאב הבלתי נתפש שהם נושאים בקרבם. הנקיון העיצובי של המלון, האווירה הרגועה ששטיחיו הירוקים וקירותיו בצבע הבג' משדרים, כמו מצנף ועוטף את העצב הכבד שהוא מנת חלקו של כל אחד מהמשתתפים, עצב אשר בא לידי ביטוי ביגון נוראי ובלתי נפסק, בחוסר אונים, ולעיתים גם במחלות פיזיות והגעות תכופות לחדרי מיון. המשתתפים מתכנסים אחד אחד, ומספרים את סיפורם. מזל מיכאלי, אמו של אלון מיכאלי ז"ל, אשר נרצח בויכוח על כיסא נוח בחוף הלטון בתל אביב ב – 16.06.00, מספרת כיצד לאחר הרצח של בנה, הסתובבה שעות מחוץ לביתה ושבה אליו אך ורק בשעות הלילה המאוחרות, שכן כל דבר הזכיר לה את בנה המנוח. היא עישנה ב"סיטונות" לדבריה, וחשה כל פעם ברע ונזקקה לחדר מיון. מחדרי המיון היא נשלחה כי "אין לה כלום" אבל חובות היא צברה. מזל מספרת על בדידות, על סכומי עתק שהייתה צריכה לשם לפסיכולוגים, ועל המשפחה התומכת שלולא הייתה שם "היא לא יודעת מה הייתה עושה". האזכור של מזל מיכאלי את סוגיית בית החולים מוביל לשיחה ערה בין המשתתפים: עופר דמתי, אשר אחותו איילה דמתי הופטמן ז"ל, נרצחה בחולון על-ידי בעלה לשעבר, חנוך הופטמן, ב - 20.03.1998, במכות פטיש אכזריות, מדבר גם הוא על בתי חולים. כשאמו נזקקה שוב ושוב לחדרי מיון, בשל כאב חסר מנוח אשר מצא דרכו החוצה במצוקות פיזיות קשות, הוא מצא את עצמו כעבור זמן שקוע בחובות של ארבעים אלף שקלים לחדרי המיון – אותה מדינה אשר לא ממנה לו ולשכמותו את הטיפול הפסיכולוגי והסוציאלי הכל כך נחוץ להם, היא זו אשר – באמצעות מגן דוד אדום, גובה ממנו את המחיר על מחדלה; עופר עמד בפני עיקולים ולא הייתה לו ברירה אלא לשלם סכום – שלו רק המדינה הייתה נוקטת התחשבות במצבו (מעניקה לו פטור בשל נסיבות הגעת אמו לחדר המיון) או מממנת לו מלכתחילה טיפול פסיכולוגי – לא היה נדרש לשלמו. אך המדינה דואגת לטיפוחים, שיקומם, טיפולם ולימודם של הרוצחים, לא של הקורבנות, כפי שיוצג בכתבת ההמשך בסדרת כתבות זו. ההגעה לחדרי המיון של בתי החולים, שלעיתים מאפשרת לסמבל את הכאב הנפשי הבלתי נגמר, אינה מסתיימת לעיתים בשחרור ועיקול בגין ה"חובות" שיצרו משפחות הקורבנות. לעיתים הגעה זו לחדר מיון מובילה לאבחון חולי אמיתי, אשר התפרץ בגוף כתוצאה מן הכאב הבלתי נגמר. אילנה הולנד, אשר בעלה, ברוך הולנד ז"ל, נרצח ליד הבית בחולון ב 28.10.91 ברצח שטרם פוענח, ערכה מחקר פרטי וגילתה כי שמונה מתוך עשרה חולי סרטן הם הורים שכולים. אבדן אכזרי ואלים גורם לתחושת איבוד שליטה על החיים, לאבדן העצמאות וכבוד עצמי, להזדקקות בלתי פוסקת לפניות לגורמים שונים לקבלת מידע וסיוע. חרדה על שאר בני המשפחה נעשית אובססיבית וקיומית. אנשים מאמינים מאבדים לעתים את אמונתם, אם הבורא יכול היה לתת לאסון כזה לקרות, אין אלוהים. (מתוך נייר העמדה שחיברה לרה צינמן, אמה של גנית צינמן ז"ל, אשרנרצחה בחיפה ב 1.3.96 ע"י סטודנט אוניברסיטת חיפה, אזרח אמריקני, בשם ארווין ג'ונסון, ויו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות). אילנה חג'ג', אמו של רז חג'ג', אשר נרצח ב 29.10.07 בהרצליה על-ידי נער בן 17 בדקירת סכין בליבו במהלך קטטה, מספרת על אותה חרדה קיומית: מזה שנתיים, בשעה 12:00 בלילה, היא מתעוררת כמו שעון, ומתקשרת לבנים שלה, בני 25, ומתחננת שישבו הבייתה, ושתראה אותם – אפילו לכמה דקות. זו השעה שבה בנה רז נדקר. הרוצח, אגב, הוגדר כלא כשיר לעמוד לדין ואושפז במוסד פסיכיאטרי.

מן הדיון הער בכאב הבלתי נתפש שמשתולל בקרבם של מי שיקיריהם נרצחו, לא נפקד גם מקום של הפתרונות. זוג חרדים, היחידים בחבורה, מסבירים כי להם קל יותר להשלים אם הרצח השרירותי של בנם משום ש"יש בעל בית", אלוהים, והוא מחליט את מי לקחת ומתי. עופר דמתי, הגבר הדומיננטי ביותר בשיחה (המשתתפים כולם הסכימו כי "הגברים בוכים בלילה" ואינם שופכים את אשר על ליבם) מתקומם לשמע הניתוח, וגורס שלא יתכן כי אלוהים ביקש לייתם את אחיינו, בן שלושת החודשים, מאמו שלפי ה'תוכנית האלוהית' המדומינת, הייתה אמורה להרצח במכות פטיש. כל הנוכחים מסכימים כי קבוצות התמיכה מסייעות להם, ולו רק עצם ההגעה אליהן. בקבוצת התמיכה משתתפות שתי נשים אשר אינן קרובות משפחה של נרצחים, אלא מי שהקבוצה נגעה לליבן – ותורמות, כל אחת מהן, בהתנדבות, מן הידע המקצועי שלהן, לטובת הקבוצה. האחת היא ד"ר אתי אבלין, מטפלת ומנחת קבוצות אשר מנווטת את השיחה ומזכירה למשתתפים את חשיבותו של הפורקן ואת הלגיטימציה של הוצאת הדברים החוצה. השניה, גלי צבי-ויס, סופרת ותסריטאית, מסייעת לחברי הקבוצה, באמצעות ביבליותרפיה, לעכל ולעבד חווית בלתי ניתנות לעיכול ולעיבוד. גלי צבי ויס משמשת כראש חוג הידידים של הארגון, בנוסף, ובמסגרת זו רתמה גופים ואנשים שונים לסייע לארגון. חלק מהגברים בחבורה מצהירים כי "אני פה בגלל אשתי" ומחזקים את הסטראוטיפ של האישה המאפשרת לעצמה פורקן לעומת הגבר המפנים. נייר העמדה שחיברה לרה מתארת את שלבי ההתמודדות – החל מן ההלם הראשוני, אי ההבנה כיצד רצח יכול להתרחש בבנליות כזו (ריב על מאה שקלים, הערה, או כסא נוח בים), דרך זיהוי הגופה אשר נמצאת לעיתים במצב מזוויע, ההלוויה, הקבורה, השבעה, ועד להתנפצות של תפישת העולם ושל האמונה ביכולת החברה להגן על פרטיה.

הקלות הבלתי נסבלת של הרציחות בהחלט מזעזעת. כרמלה יעקב, אמו של צחי יעקב ז"ל, אשר נדקר בקניון בבת-ים על-ידי צעיר שהיה במעצר בית בזמן הדקירה, ונפטר ב – 23.05.05 לאחר ששהה כ - 11 יום בתרדמת – מספרת כיצד נקטף ממנה בנה: הוא הלך לקניון, נכנס לחנות, העיר לאחד הקונים כי נפל לו שטר בן 100 שקלים מן התיק, וחברו של הלה 'חשב שהוא מתווכח איתו' ודקר אותו. הקלות הבלתי נסבלת של הרציחות בישראל עולה לשיחה. מסתבר שבעוד שבספרי המתח, רצח מבוצע בשל מניע, כגון אהבה נכזבת, יריבות עסקית או אף ענייני ביון והצורך 'לחסל' את זה שידע יותר מידי, המציאות בישראל כאוטית יותר ואנשים נרצחים 'סתם'. אברהם מיכאלי מספר כי כיום הוא מפחד להסתכל בכביש על נהגים אחרים שאולי אחד מהם עלול לרצוח אותו משום שהוא 'העז להסתכל'. בעוד שספרי המתח הבלשיים אשר מספרים לנו על 'מניע' לרצח, ומתארים רציחות מתוכננות מראש, יוצקים לתודעתנו תמונת עולם 'מסודרת' שבה לא ירצחו אותך באופן ספונטני, ולא באופן סתמי אלא כאשר יש מניע (ועל כן מומלץ שלא להכנס לחובות למאפיה, לא להתאהב באשתו של המאפיונר, ולא להסתבך בפרשית ריגול תעשייתי/מדינתי לא מוצלחת, פן תחוסל) - המציאות עצמה הינה כאוטית ואינה מבטיחה מוות בשיבה טובה. אתה יכול להרצח כי הסתכלת על מישהו, הערת לו, הרגזת אותו בנוכחותך. לפחות כך זה בישראל של שנות ה 2000. אני שואלת את הנוכחים מה לדעתם בתרבות הישראלית מוביל לכך. לעופר דמתי אין כל ספק – הדבר שמוביל לכך הוא תוכניות הטלווזיה, שאם לא נרצחים בהם עשרה אנשים לפחות, הן לא מעניינות. הוא מספר כי כשהיה ילד, ואחת הדמויות ב"בית קטן בערבה" קיללה, כל העיירה רחשה, ואילו כיום סרט בלי "אקשן" ורציחות אינו נחשב סרט מעניין. הדברים שעופר דמתי מספר, מעמידים את כל תרבות הליברליזם בסימן שאלה אחד גדול. בשם הליברליזם אנו מרשים לצופים בבית ובבתי הקולנוע, מחד, ולייצרני הסרטים, מאידך, לסחור בדימויים של רצח, כאב, דם, אכזריות, הטלות מומים ופגיעה קשה בזכות לשלמות הגוף; הגם שדימויים טלוויזיונים אלו הם אשר מכשירים את הלבבות לפעולה, שכן לעיתים אינך יכול לבצע פעולה מסוימת אלא אם נחשפת ויזואלית לפעולה דומה (באמצעות הטלוויזיה או הקולנוע), שוחרי חופש הביטוי יעמדו על רגליהם האחוריות בכדי להשאיר דימויים פוגעניים אלו בשיח הקולנועי והטלוויזיוני: לא משנה שלעיתים התרת חופש הביטוי וחופש צריכת המידע – ככל שהדבר נוגע לאלימות בוטה ואכזרית, פוגעת בדיעבד בזכות לשלמות הגוף של הקורבנות ובזכותם לאוטונומיה אישית, לא משנה שכך, הליברליסטים יעמדו על רגליהם האחוריות בכדי לאפשר לספריות הוידאו לשווק את "רוצח אכזרי 8" ואת "דם ורציחות 9", וזאת בשם זכות הקניין וחופש העיסוק של יוצרי הסרטים ובשם חופש צריכת המידע של הצרכנים; הכשל הליברלי, שכבר ראינו אותו במשבר העולמי האחרון – מתגלה גם כאן- אותם ליברלים אשר מגנים על זכותו של בעל מפעל להשתכר, ובתוך כך חושפים את עובדי המפעל לניצול מחפיר בשם "זכות הקניין" של הבעלים, הם אותם אלו אשר יצרו על האוטונומיה האישית של הנרצחים הפוטנציאלים ומשפחותיהם, וזאת בשם "הזכות לצרוך מידע" של הצרכנים, כביכול; למעשה, בשם ההגנה החיבוק-דובית על ערך האוטונומיה האישית הם פוגעים בו קשות. כפי שתיאר אברהם מיכאלי, דווקא הידיעה שבנו נרצח במהלך ויכוח על כסא נוח, גורמת לו לשתוק כל אימת שהוא חושש שהוא עלול לעורר פרובוקציה: אם רצח שרירותי התרחש לא פעם במדינת ישראל, מי ערב לו שהוא לא יהא הקורבן הבא לרצח שרירותי זה?