הויכוח בין אריאנה הפינגטון לרופרט מרדוק הוא ויכוח על כסף, הרבה כסף. אבל גם על היררכיות חברתיות והבעלות על הידע.
אין שום דבר חדש או מסעיר באמירה ש"ידע הוא כוח". הויכוח בין הפינגטון למרדוק, שאך במקרה (ואולי לא) מתבצע בין אישה לגבר.הוא משקף כאמור גם אינטרסים כלכליים והשקפות עולם שונות. אבל לא זה הצד המעניין בסיפור. המאבק בין הישן לחדש, מתבצע על מזרון הקפיצים של המלחמה עתיקת היומין על האחיזה בידע.
לכאורה, העולם המערבי עשה צעדי ענק לכיוון עקרונות המרחב האינטרנטי. אבל לא כל מה שנראה זהב הוא אכן כזה. מניפולציות מעניינות מתרחשות במאבק האיתנים הזה. חלקן למשל בדמות תיאוריות ארגוניות. למשל, ניהול הידע.
קצת רקע. באמצע שנות ה 90 של המאה העשרים החלה להתפתח תיאוריה ארגונית שקבלה תאוצה מסחררת והפכה לאחת התורות הארגוניות המשפיעות והאפקטיביות ביותר בעולם המערבי. המדובר בניהול הידע בארגונים. הרציונאל היה ועדיין פשוט ולכאורה תמים. ידע הוא משאב מרכזי בכל ארגון. מה זה מרכזי? קריטי...ובכן, מסקנה מתבקשת היא שיש לנהל אותו, ממש כמו כל משאב חשוב אחר. התפתחותה של תורת ניהול הידע והתפשטותה בעולם, החלה, כמה לא מפתיע, בעידן בו, במקביל, תפשה מהפיכת האינטרנט תאוצה. מגמות מקבילות, או אולי סותרות?...
כמה מילים על ניהול הידע. ניהול משמעו מידה רבה של שליטה. מה שלא ניתן להעריך, יגיד לך כל יועץ ארגוני מתחיל, לא ניתן לנהל. מטרת ניהול הידע מוגדרת לא אחת במילים רכות יותר, אבל המוטיבציה הניהולית שקופה. מדובר בניכוס הידע האישי של כל עובד לטובת הידע הארגוני. ניהול הידע בארגון היא תורה שהפציעה על-מנת לנסות ולהתמודד עם עולם חוקים חדש שבו הידע חשוף, זורם, גלובאלי, ומתפוצץ. תורת ניהול הידע פירושה בכמה מילים לדעת מה יש, איפה, כמה, מה רלוונטי ומה לא, איך ליצר ידע חדש כל הזמן, ולנצל אותו. ניצול קפדני של כל מה שאפשר לחלץ. זה לא פשוט, אגב, לחלץ ידע מעשי, שהוא לעיתים סמוי.
טכניקות מודלים רבים פותחו על-מנת לשאוב את הידע הזה, החשוב כל כך. אין מה לדבר, כלי ניהולי מצוין המאפשר קבלת מידע רלוונטי בזמן אמת, מסייע לקבלת החלטות, מונע בזבוז תוך למידה מטעויות ומהצלחות. חכם, הגיוני ואפקטיבי.
האתגר הגדול בניהול הידע אינו קשור לפתוח טכנולוגיות, אלא ביכולת לחדור למוח האנושי, לשקף אותו ולתעל אותו. בשפה המקצועית קוראים לזה שיתוף בידע. אלא ששיתוף בידע מנוגד לאמת הבסיסית אותה מבין כל עובד. אם יהיה לי ידע חשוב, לי ורק לי, לא יוותרו עלי בקלות. כיצד מתגברים על ניגוד העניינים הבסיסי? לא פשוט ולכן גם נחשב לאתגר הגדול של עולם ניהול הידע. טכנולוגיה, כאמור, מפותחת ככל שתהא, אינה מספיקה ובעצם מדובר על תרבות ארגונית. הטמעת תרבות של שיתוף בידע בתוך הארגון, בין עובדים, ובסביבת הארגון, בין לקוחות, ספקים ואפילו מתחרים מצריכה, יש יגידו סוג של שטיפת מוח. מדובר בנורמות תרבותיות שמקדמות ומתגמלות ערכים הקשורים בשיטה, כמו פרסום טעויות, ויתור על אינטרס אישי לטובת האינטרס הארגוני, חיבור בין השניים, הכרה בכך שידע הוא סוג של משאב שככל שאתה נותן יותר תקבל יותר (ידע, לא קביעות), עבודת צוותים ולמידה כערכים ארגוניים וכך הלאה. יותר ויותר ארגונים, בעיקר גדולים ומבוזרים, מאמצים יותר ויותר אסטרטגיות וטכנולוגיות מתקדמות לטובת יצירת שיתוף בידע בין העובדים. העובדים מוזמנים להשתתף בחסות אתר האינטרנט של הארגון בפורומים, צ'אטים, קהילות ידע, בלוגים, וכך הלאה. הכל בחסות הארגון ולקידום מטרותיו. טבעי? ממש לא. כדאי? תלוי למי. אפקטיבי? אין ספק.
ניהול הידע גורם בין השאר ליצירת היררכית ידע חדשה. בעלי הידע הקריטי, ולאו-דווקא בעלי התפקידים הפורמאליים הופכים לצירים ארגוניים משמעותיים. ערעור על כוח ועל מדרג היררכי עלול להוות, איך לא, גם איום. לפיכך, מהלכים רבים נתקעים בשלבים כאלה או אחרים. בדרך כלל כשהאסימונים נופלים.
המרחב האינטרנטי הוא במידה רבה אנטיתזה לרציונל העומד בבסיס השאיפה לנהל את הידע. לדוגמה ורק כדי להדגים, ניתן להתייחס למונח "אוטוסטרדת המידע". מונח שגור בקרב ארגונים המבקשים להטמיע זרימה מכוונת של ידע בין חברי הארגון. השימוש בחוקי התנועה, גם כשמדובר בכביש מהיר, מרמז משהו על חוקי המשחק. יש תמרורים. יש כללים, יש מותר ואסור, יש כיוון ברור. יש גם תאונות דרכים למי שפועל בניגוד לחוקי התנועה. הנסיעה מותרת במסלולים מוגדרים, מתוחמים, על-פי כללים והוראות. היא מקסימום דו כיוונית. בצמתים יש רמזורים
למרות הדמיון והשימוש בכלים דומים, תהום פעורה בין עקרונות הבלוגוספירה לארגון מנהל ידע בדרך זו. הפער מצוי במילה "ניהול". כל עוד עקרון
הניהול עומד בבסיס העניין הארגוני, מדובר על שליטה. על התכוונות למטרות רווח משותפות. המרחב הקיברניטי, בניגוד לזה, מבקש להציע אלטרנטיבה להיררכית הידע והשליטה. הוא מיועד לפורר את השליטה הנובעת מידע, והוא מציב בפנינו הגדרות חדשות למושגים כמו שפה, אינטראקציה, ידע, חוכמה, רציונאליות, ומערער אפילו על פרדיגמות כמו זהות ברורה וקרדיטים. מרדוק והרינגטון רוצים שניהם להרוויח. השאלה נעוצה בשיטה ותוצריה החברתיים. מרדוק, לצורך העניין מייצג את הצורך לנהל, לשלוט, לנכס, לייצר היררכיה. ממש כמו שניהלו פעם. הפינגטון מייצגת את עולם
הידע החדש במשמעותו הפוסט מודרנית. זה שמרדוק לא מפנים. או לא יכול לקבל. זה שכרוך בשאיפה לשינוי בסולם הערכים החברתי, לשיוויון בהזדמנויות להשפעה מכל מקום, מכל עמדה, מכל מגדר, מכל סוג חשיבה. זהו עולם שבבסיסו חופש ביטוי מסוג אחר, החותר לא לקונצנזוס אלא לחשיפת הקול האחר, גם זה הנמצא בשוליים החברתיים, זהו עולם של ידע גמיש, זריז, מגוון, משתנה ומאוד צבעוני. החיבור בין שני המושגים : ניהול וידע הוא בערך כמו החיבור בין מרדוק להפינגטון.