שירה מפוצצת חומה

לפני ימים מספר השתתפתי באירוע חשוב ומלהיב. הוא נקרא "שירה מפוצצת חומה", ואולי היא אכן התפוצצה. מדובר על חומות ההפרדה שנבנו כדי להפריד בין אוכלוסיה יהודית וערבית, אך בפועל עוברות החומות האלה פעמים רבות בתוך כפרים ערביים, כמו אבו דיס. האירוע אורגן על-ידי קבוצת משוררים בעלי ערכים שהחליטו להפסיק לעמוד מנגד בכל פעם שהם מרגישים שעושים עוול למישהו, והם קוראים לעצמם "גרילה תרבות". ליד החומה של אבו דיס עמדנו וקראנו שירים, בניסיון לפוצץ את החומה הפנימית שבתוך לבנו והחיצונית שעל אדמת ארץ ישראל. התלהבתי כל כך משום שהרגשתי שהשירה סוף-סוף מצאה את מקומה ואת ייעודה כשירה שבכוחה לשנות מציאות. באו לשם אנשים שרוצים לשנות את העולם למקום טוב יותר, ושהכלי שלהם הוא המילה. למילים יש כוח עצום ולא תמיד אנו מודעים לכוח הזה, לטוב ולרע. היו שם משוררים מרמות שונות, ושירים מרמות שונות, אך העיקר היה ההתלהבות והאמונה שאפשר לשנות דברים. לא עוד שירה מכופתרת ומעונבת, חנוטה בתוך קירות וספונה בהיכלי שן, אלא שירה שיוצאת לרחובות, שירה שצועקת על עוולות שנעשו לאנשים אחרים, ומכאן חשיבותה הגדולה. בבסיס הכינוס עמדה ראיית הסבל של בני עם אחר, אותה תכונה מופלאה שהתגלתה לראשונה אצל משה רבנו, אשר ראה בסבלותם של האנשים שסביבו. והוא גם היה עניו וצנוע. דמות מופת. ולוואי שהמנהיגים של היום יאמצו להם את תכונותיו של משה. כאשר נצליח כולנו לראות את סבלו של האחר, ולא נהיה אטומים, מפאת המצב, לסבל שהם עוברים, ונעשה זאת מתוך צניעות, ענווה, חמלה ואהבה, נוכל באמת לשנות דברים. לפני שנים הייתה לי הזדמנות לגעת בקצה המזלג בסבלותם של אנשים שעד אז היו עבורי כמו תושבים מעולם אחר. חיפשתי עבודה כמורה והציעו לי ללמד בכפר קאסם עברית, תנ"ך ותורה שבעל-פה. לאחר ההלם הראשוני, החלטתי לנסות. קצת חששתי, מכיוון שזכרתי שהיה אירוע אומלל שבו הכריזו עוצר על הכפר, אבל אלה שעבדו מחוץ לכפר לא ידעו זאת, הם חזרו ונורו על-ידי כוחותינו. האירוע הזה הוטמע בזיכרון הקולקטיבי של אנשי הכפר, וכשבאתי ללמד אותם לבגרות שפה עברית, תנ"ך ותורה שבעל-פה, הרגשתי די נורא. הרגשתי אשמה מאוד לעמוד מולם, ללמד אותם את המורשת שלנו, כשבעצם התרחש בכפר שלהם אירוע נורא שקשה היה להשתחרר ממנו. ידעתי שהם שונאים אותנו, את אלה שגרמו להם כזה סבל, אבל קיוויתי שאצליח לקיים עימם דיאלוג ואפילו יחסי חברות. כתוצאה מן המפגש הזה כתבתי שיר: שִׁעוּר לְתנ"ך בִּכְפַר קָאסֶם עֵינָיו שֶׁל עַלִי נְעוּצוֹת בְּמָתְנֵי הַגִּ'ינְס שֶׁל הַמּוֹרָה לְעִבְרִית בִּתְחִנָּה לְאִבּוּד הַזָּרוּת חִישַׁת הַזְּרִימָה מַבָּטִים שְׁקוּפִים עוֹבְרִים אֶת גּוּפָהּ יוֹדַעַת כְּאֵינָה אֶת הַפֶּרַח הַמְּלַבְלֵב פֹּה לְעֵינֵיהָ בִּתְשׁוּקָה שׂוֹטֵם אֶת אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֶיהָ כְּעֶלְיוֹנָה הִיא נִצֶּבֶת מִלָּה אַחַר מִלָּה נִשְׁמֶטֶת קַרְקַע וּמִבְּעוֹד בִּתּוּק חֲשׂוּפָה הַתְּהוֹם פְּעוּרָה לְאֵיד. [מתוך הספר "כעוף החול", הוצאת "דביר"] למרות התהום הפעורה, הצלחתי, ברמה האישית, ליצור עימם יחסים של אמון ושל חברות. התלמידים סיפרו לי דברים אישיים על עצמם, על בתיהם בהם ביקרתי, הוזמנתי לארוחות ולכוסות קפה, וגם ארגנתי מפגשי תלמידים עם בתי ספר יהודיים. שיר נוסף שקראתי באירוע הוא שיר שבמקורו קרוי "עבודה ערבית", והוא מתייחס בציניות לביטוי ששמעתי פעמים רבות, ביטוי של זלזול כלפי עבודה שהיא לא עבודה טובה: עבודה ערבית. אבל הפועלים הערבים שעבדו אצלי בבית בשיפוצים היו תמיד אנשים רציניים, מסורים, בעלי מקצוע מעולים, שעבודתם כלל לא התאימה לביטוי ששמעתי פעמים רבות בצורה מזלזלת כל-כך. גם אחמד, הפועל שלו מוקדש השיר, היה פועל מסור וחרוץ. הוא נגע לליבי במיוחד בגלל העוני המרוד שלו, שעמד בסתירה מוחלטת לאש שבערה בעיניו, ובגלל הרצון שלו לאהבה ולתשומת לב. כשנפצע בידיו, וזה קרה פעמים רבות לצערי, הוא תמיד בא אלי והיה מתחנן: פלסטר, פלסטר, ממש כמו ילד קטן ופגוע. שׁיר עַל אַחְמֶד שָׁלוֹש שָׁעוֹת וַחֲצִי שָׁעָה עוֹמֵד כְּבָר אַחְמֵד עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ בְּרַגְלַיִּם יְחֵפוֹת. "מַפִישׁ עֲבוֹדָה הַיּוֹם" הוּא מְחַיֵּךְ בְּפֶה חֲסַר שִׁנַּיִם וְעַל מְעִילו טִפּוֹת עָבוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם. בַּבַּיִת מְצַפִּים לוֹ שִׁבְעַת יְלָדָיו וְיֶלֶד שֶׁעוֹד לֹא נוֹלָד. "מַפִישׁ עֲבוֹדָה הַיּוֹם". אֶתְמוֹל שָׁבַרְתָּ בְּבֵיתִי קִירוֹת בְּיָדַיִם חֲזָקוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת פה חֲסַר שִׁנַּיִם כִּמְעַט וְעֵינַיִם יוֹקְדוֹת. בְּבֵיתְךָ, כָּך אָמַרְתָּ, חֶדֶר אֶחָד. רִצְפַּת בֶּטוֹן. "הַיְּלָדִים הוֹלְכִים לַמַּדְרַסֶה, לוֹמְדִים יֹפִי יֹפִי. בַּבַּיִת שֶׁלִי חַם בַּחֹרֶף, כֻּלָּם יוֹשְׁבִים מִסָּבִיב לַתַּנּוּר, וּפֹה אֶצְלֵךְ קַר. קַר." מַפִישׁ עֲבוֹדָה הַיּוֹם הוּא נוֹעֵץ עֵינַיִם בַּמְּכוֹנִיוֹת הַמַּתִיזוֹת עָלָיו טִפּוֹת שֶׁל בֹּץ. עֵינַיִם רְעֵבוֹת. מִתְחַנְנוֹת. בּוֹעֲרוֹת. [מתוך הספר "ברוכה אני שעשיתי עצמי אישה" הוצאת "ביתן"] והשיר האחרון שקראתי באירוע נכתב בהשראת פרשת השבוע, פרשת וישלח, המספרת על מותה של רחל אמנו. מאז התחלתי בתהליך המיוחד, תהליך של חזרה בתשובה רוחנית, לא דתית, אני מבקרת הרבה בקבר רחל אמנו, כי אני מרגישה שם אנרגיה מיוחדת, אנרגיה של חמלה ואהבה לכל אדם באשר הוא אדם. אני באמת מרגישה שהיא שומעת אותי ורוצה לעזור לי, מה שאני לא מרגישה פעמים רבות באנשים אחרים. החומה שהקימו ליד הקבר היא מפלצת נוראית, שממש קשה לעבור עליה בשתיקה. רחל אמנו נקברה על אם הדרך כדי שכל אחד שעובר בדרך יוכל לגשת אליה ולתנות את לבו בפניה, כי היא מבכה על כולנו בפני הבורא. אבל החומה שנבנתה שם ממש מכסה את לב השמים, והתחושה היא שנכנסים לאיזה בונקר קר וקפוא שמוגן בבטון ובברזל. חבל שקברניטי המדינה אינם מבינים שהגנה אמיתית לא קונים בבטון ובברזל, אלא על-ידי שינוי מודעות, על-ידי מעשים של נתינה, של טוב לב, של אהבה ושל חמלה. כאשר אנו מרבים במעשים טובים מתוך אהבה לזולת, אנו צוברים לנו הון רוחני, שעומד לזכותנו ומגן עלינו, מקיף אותנו בחומת אנרגיה מגנה השומרת עלינו. אלה דברים שלא רואים בעין המוחשית, אלא רק בעין הרוחנית הפנימית. זוהי ראייה שצריך לפתח תוך כדי עבודה רוחנית, וברוך השם שאני מתחילה לפתח את הראייה הנסתרה הזו כתוצאה מקריאה מרובה בספר הזוהר, כוונות קבליות ומעשים של נתינה. קֶבֶר רָחֵל "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִיא בֵּית לֶחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵבָה עַל קְבֻרָתָה הִיא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" [בראשית ל"ה, יט'-כ'] בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה קְבוּרָה רָחֵל בּוֹאֲכָה בֵּית לֶחֶם מְבַכָּה אֶת בָּנֶיהָ בָּנֶיהָ הַיְּהוּדִים הַמּוּסְלְמִים הַנּוֹצְרִים הָהִינְדִים הַבּוּדְהִיסְטִים הָאִינְדְיָאנִים הַסִּינִים כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה לוֹ בְּאַפּוֹ וְנִיצוֹץ בּוֹרֵא לוֹ בְּלִבּוֹ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ הִיא קְבוּרָה כְּדֵי שֶׁכָֹּל אֶחָד מִבָּנֶיהָ יוּכַל לָבוֹא וּלְתַנּוֹת לִבּוֹ לְפָנֶיהָ. אַךְ כַּיּוֹם נְעוּצָה שָׁם חוֹמָה וּלְחֵלֶק מִבָּנֶיהָ הַכְּנִיסָה אֲסוּרָה אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא וּשְׁנֵי פִּלְגֵי הַדְּמָעוֹת דִמְעוֹת רָחֵל וְדִמְעוֹת בָּנֶיהָ שׁוֹתְתִים מֵעֵבֶר לַחוֹמָה וְדָמָם זוֹעֵק מִן הָאֲדָמָה.