אירוערביה - המהפך?

שאיפות הכיבוש המוצהרות, ומצהלות הקרב הערביות הטיפוסיות נתקלו באנינות אירופית מזויפת וכנועה. כל ניסיון מקומי להתגונן כנגד המגמות המוצהרות של מנהיגי המוסלמים הערביים באירופה להשתלטות, נתקלו בחומת מגן מצד ארגוני שמאל ובהתעלמות מודעת של השלטונות. הרצון להימנע ממלחמה בכל מחיר, תבע תג מחיר מקסימאלי: כניעתה של אירופה לדרישות האיסלאם והפיכתה ליבשת חסות השבויה בידיהם החמסניות של לוחמי הג'יהאד העולמי. רבעים שלמים נסגרו לכניסת אזרחים נוצריים ויהודיים בבלגיה, באיטליה, בצרפת, באנגליה, בספרד, בשווייץ, בשבדיה, בנורווגיה ועוד. אירופה הפכה בת ערובה לאידיאולוגיה שיובאה אליה בהיקפים גדולים, עם ההגירה המוסלמית הגדולה של שנות השבעים והשמונים. הקואליציה החדשה המסתמנת באופן ברור וזהה בארץ ובאירופה בנויה באופן הבא: האיסלאם הרדיקאלי, הנושא בשורה פוליטית אימפריאליסטית ואלימה; ביחד עם ארגוני השמאל, המקומיים והעולמיים, אשר בשם 'זכויות האזרח' מגוננים בחירוף נפש על מגמות האיסלאם הפשיסטי, נתמכים על-ידי מדינות האיחוד האירופי, קרנות אנטישמיות כמו קרן פורד האמריקנית ועל-ידי גורמים קיצוניים בארה"ב, בעיקר מהמפלגה הדמוקרטית. אליהם מצטרפת, כהרגלה, האליטה האקדמית אשר באופן מסורתי, עוד מימי אפלטון, מיטיבה לראות את התמונה עקום ולתמוך ברודנים, ודוגמאות לכך יש למכביר: אפלטון, אשר עיצב תורת מדינה נאה, נטולת כל קשר למציאות ואשר נכשל ביישומה פעמיים; היידגר שהיה פילוסוף דגול ונאצי מוצהר תומך היטלר; או לואיגי' פירנדלו שהיה מחזאי וסופר מחונן אבל גם תומך נלהב של הפאשיזם ושל מוסוליני; וכן משולם גרול שהיה ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ותומך נלהב של סטאלין, אשר כתב את מאמרו המשתפך 'סטאלין המורה' שפורסם באורלוגין בשעתו ובו הביע הערצה אדירה לדיקטטור הרצחני. כשמת סטאלין קבע גרול ש'העולם נתקצר בראש' ומדבריו הכלליים על 'סטאלין המורה' עולה כי סבר שסטאלין היה הפילוסוף הגדול ביותר שהעמידה האנושות מאז סוקרטס. אל מגמה זו ניתן לשייך כמובן את הערצת פול פוט בעבר על-ידי הקהילה האקדמית בישראל, את תמיכתו של נועם חומסקי ותלמידיו בארץ ובארה"ב, בחיזבאללה, בג'יהאד האיסלאמי ובמכחישי השואה בהווה, ואת תמיכת השמאל האקדמי, ובעיקר ההיסטוריונים, הסוציולוגים והארכיאולוגים החדשים ברשות הטרור הפלשתינית, בערפאת ובמכחישי שואה כמחמוד עבאס, המוסיקאי גלעד עצמון וההיסטוריון פינקלשטיין. יש לזכור כי גם במקרה זה האקדמיה עובדת בהשפעת מלגות, בארץ בעיקר מקרנות אירופאיות, המשפיעות על פני המחקר ועל הדעות הפוליטיות של החוקרים הממומנים והמתוגמלים על ידן בנדיבות. בארה"ב ובאירופה חלק עצום מן הכסף מגיע מערב הסעודית ומנסיכויות הנפט המטות את הכף לרעת ישראל ולרעת המחקר והמוסר בכספן. זהו גם הכסף המממן את מרכז המחקר של הנשיא האמריקני האנטישמי ג'ימי קארטר ואת פעולותיו. במילים אחרות, אם רוצה אדם להמר על הדרך הפוליטית הנכונה עליו לראות למה מטיפים באקדמיה ולנהוג בדיוק הפוך. הזרוע הביצועית של המערך האירוערבי מורכבת ממאות גופים, ובעיקר מהארגונים הבלתי ממשלתיים, הפועלים כ'עמותות לגיטימיות' כביכול, והניזונים מתרומות נדיבות. רוב רובו של הטרור העולמי הערבי המופנה כנגד המערב ממומן באופן עקיף או ישיר מתרומות מערביות אף הוא. גם רוב הפעילות השמאלנית בארץ ובעולם מתנהלת מתרומות מאותם גורמים. לכן מתנגדים אנשי שלום עכשיו והארגונים הפרו איסלאמיים של הקרן החדשה לישראל לחשוף את המדינות והארגונים הבינלאומיים המממנים את פעילותן כפי שהצהירו בדיון בעניין זה בכנסת לאחרונה.

כל זמן שהשקט נשמר, היה ברור שהמנגנונים המסועפים של האימפריאליזם הניאו קולוניאליסטי האירופי-ערבי-שמאלני, ימשיכו לתפקד כראוי. ואולם בשנים האחרונות הולכת ומסתמנת מגמה חדשה. המהגרים המוסלמים באירופה החלו לחוש ביטחון עצמי מופרז. ביטחון עצמי אשר הוביל אותם היישר אל נטייתם הטבעית: השתלטות, חורבן ואלימות. ביטויי התופעה: בנייתם של מסגדים מנכרי עיניים, כמו המסגד בלונדון שהוא המסגד הגדול בעולם היום, לצד אוטונומיות דה-פקטו, כמו אלו המתקיימות ברבעים המוסלמים באירופה, אליהם - בדומה למה שקורה בארץ - המשטרה, הצבא או רשויות המדינה האחרות, לא מורשים להיכנס. אך מעל לכל - האלימות. המדיה באירופה מתעלמת מכל אלו, אבל התקשורת החופשית, בעידן של מגה וידאו, יו טיוב ועוד, הפכו את הנגישות הציבורית למידע לקלה הרבה יותר. סיפורי זוועה על התעללות, חטיפות, מקרי אונס, רצח בתוך המשפחה, מטעני חבלה, שוד וביזה, הטרדות ופדופיליה ועוד, הפכו זמינים לתודעה הכללית ולחלק אינטגרלי ממערך העובדות המעצבות את התודעה הפוליטית הפרטית והחברתית ביחסן לאיסלאם ולמוסלמים. נראה כי ההחלטה במשאל העם בשווייץ, למנוע בניית צריחים, משקפת רוח כללית שלא ניתן עוד להתעלם ממנה. צריך לזכור שבשווייץ הבעיה פחות קשה מאשר במדינות האיחוד, כמו צרפת ובריטניה. עצמאותה רבה יותר דווקא בגלל אי-כפיפותה למנגנוני הנציבות הכללית ולכן החלטת הציבור בה, במשאל עם, משקפת ככל הנראה מגמה מתרחבת. הציבור המוסלמי בארצות אירופה ניצב היום אל מול חזית רחבה המתגבשת נגדו ומאיימת על כל פרויקט האינטגרציה האירוערבית. המתיחות החברתית הפנימית מותירה בפני אירופה שתי אפשרויות: האחת, היא אפשרות הכניעה לתכתיבי הטרור הערבי ותומכיו בשמאל העולמי ובמסדרונות האיחוד. כניעה כזו תוביל את אירופה בנתיב הברור של אובדן מדעת ואימוץ מתרחב והולך של אורחות החיים והערכים המוסלמיים. ברוח דומה למה שהציע לפני חודשים אחדים הארכיבישוף מקאנטרברי, ראש הכנסייה האנגליקנית: לאמץ את השריעה כחלק מן הקונסטיטוציה האנגלית, כדי שהאוכלוסיה המוסלמית תחוש בבית ובלתי דחויה. האפשרות האחרת: הגנה על אירופה ועל האירופאיות כדרך חיים, וכמרקם תרבותי זהותי יודו-נוצרי. משמעות הדרך השנייה לא פשוטה אף היא. פירושה המיידי הוא שעל אירופה לנטוש את אופציית ההימנעות מעימות בכל מחיר, שכן יש בה כדי לפתוח חזית אנטי מוסלמית פנימית, כנגד הקהילה המוסלמית הגדולה מבית, מהלך שיגדיר מחדש את יחסיה של אירופה עם מדינות ערב מחוץ ויעמיד את אירופה, שוב כבעבר, על מסלול של התנגשות עם העולם הערבי. מנהיגי האיחוד האירופי אינם מסוגלים לראות את הצורך בחיזוק הקואליציה הדמוקרטית כנגד האיום, מבית ומחוץ, וממשיכים לממן את הערבים המאיימים עליהם ואת גורמי השמאל בארץ ובעולם הנותנים רוח גבית וביסוס אידיאולוגי ופסוודו מוסרי לאלימות המוסלמית בארץ ובעולם. נראה כי מסתמנת מגמה מעניינת, הדומה בהרבה מובנים למה שקורה בארץ: השמאל הקיצוני, השולט במדיה, בבתי המשפט, באקדמיה בחלקה ובארגוני השלטון העיקריים, מגדיר את מגיני הדמוקרטיה ואת דרך החיים הליברלית המערבית כאויבי הדמוקרטיה וכקיצוניים. התמיכה הבלתי מסויגת של האליטה השולית בסימביוזה האירוערבית המהווה איום על שלום העולם ועל עתידה של אירופה, זוכה להסתייגות ציבורית רחבה. נראה כי כמו בארץ, גם באירופה, הציבור הכללי עומד אל מול כוח הכפייה של האליטות, המכריחות רוב עצום להיכנע לתכתיבי המיעוט הסהרורי השולט.

אין ספק שמאז שנות השמונים השותפים העיקריים למהלך ההזוי של אירופה היו ראשי מפלגות השמאל בישראל. הם ראו עין בעין את הדרך, והם גם הסכימו על התהליך. נאמנותם והיסחפותם בנתיב הרדיקאלי נבעו בעיקר מן הרצון הקולקטיבי המאפיין חלק ממנהיגים אלו, להשתחרר מן הפרובינציאליות המקומית ולהתחבר אל החזון הכלל עולמי האירופי, שתמיד נתפס כנאור וכצודק, וכן מן האתנן הכספי שניתן ביד רחבה לבני הברית החדשים של האיחוד האירופי, אשר נתפסו מעתה כנציגויות לווין של האימפריה האירוערבית המתגבשת. יצחק רבין ז"ל, אשר היה מאז ומעולם אדם נטול מורשת ונטול עומק, כלל לא הבין למה הוא נכנס. אבל היו שהבינו. בצד הישראלי אימצו ראשי המחנה הפוסט ציוני את עקרונות היסוד האירופיים מיד וללא היסוס. נטישת הציונות הייתה בעבור רבים בשמאל תהליך טבעי המחבר אותם אל 'העולם הנאור' ומשחרר אותם מן המחויבות השבטית, המקומית. החזון האירופי, והמחשבה שניתן לכונן חברה מאוחדת על יסודות תרבותיים משותפים, לערבים, ליהודים ולנוצרים, הניעה את מה שכונה כאן במזרח התיכון בכינוי השיווקי: 'תהליך השלום'. בשורת הסכמי 'שלום', שבאופן מוזר המילה שלום לא מופיעה באף אחד מהם בהקשר אופרטיבי כלשהו, נפרשה תוכניתה של אירופה לאיחוד גיאוגרפי וכלכלי של המזרח התיכון והכפפתו לנציבות האיחוד האירופי. במשך שנים שווק הפרויקט האירופי כאילו היה 'יוזמה מקומית' ישראלית-ערבית. במשך שנים הונחלו עקרונותיו הבסיסיים תחת כותרות כוזבות שהומצאו על-ידי קופירייטרים ואנשי שיווק: 'תהליך השלום'; 'חינוך לשלום'; 'מורשת רבין'. ואולם האמת המרה היא אחרת לחלוטין: עקרונותיו המנחים של אוסלו וספחיו היו חלק עיקרי בחזון חיצוני, אירופי לאיחוד המזרח התיכון כולו ולשילובו במארג האירועבי הרחב, ככוח אימפריאליסטי כלכלי אנטי אמריקני מחד-גיסא, וככוח ניאו קולוניאליסטי כובשני מאידך-גיסא. המהלך המתגבש ושורת ההסכמים, בעיקר הכלכליים, אפשרו אפיקי השקעה וייצור חדשים וזולים. כוח העבודה הרב במזרח התיכון, הביא רבים במדינות המערב למסקנה שכדי להעביר את מערכות הייצור אל מחוץ למדינות האם האירופאיות, להוזיל בכך עלויות ייצור ולמקסם רווחים. תהליך זה כונה 'מיכור חוץ', והוא הפך לאבן יסוד בסיסית למגמה האינטגרטיבית ולסימביוזה האירוערבית המתחדשת. גם בישראל התחולל תהליך דומה, כאשר החל מראשית שנות התשעים החלו אנשי עסקים להוציא את מפעלי הטקסטיל והמתכת אל מדינות ערב השכנות, ואל רשות הטרור הפלשתינית שהוקמה כשלב ראשון, בדרך לפדרציה מקומית - ישראלית, פלשתינית ירדנית - ומאוחר יותר בדרך לאיחוד רחב יותר. גם בארץ וגם באירופה הדבר הוביל לקריסה של המעמד הנמוך, ובמדינות היעד הערביות התהוותה שכבה חברתית של עבדים נרצעים, העובדים בשכר רעב עבור התאגידים האירופיים. קריסתו של המעמד הנמוך, והבינוני נמוך, והתייקרות עלויות העבודה של מעמד הפועלים במדינות אירופה, הובילו למסקנה כי אין מנוס מייבוא כוח עבודה שאיננו כפוף לחוקי העבודה בארצות האם, כדי לשלבו בענפי הבנייה, החרושת, הסיעוד והחקלאות בעיקר. מהלך זה, שהחל בארץ על-ידי יצחק רבין ז"ל ואורה נמיר כשרת העבודה והרווחה, ונמשך והתגבר בשנים שלאחר מכן, יצר משכנות זרים בפאתי הערים הגדולות, עם סימפטומים בולטים של תרבות פשע ועוני. תמונה זו הינה תמונה אחידה למדי, בארץ ובאירופה, להוציא הבדל עקרוני אחד: העובדים הזרים בארץ הם בעיקר מן המזרח הרחוק, מאפריקה וממזרח אירופה. באירופה, העובדים הזרים הם בעיקר מוסלמים שהיגרו מאחת מארצות ערב, בעיקר אלג'יר, מרוקו, טורקיה ועוד. האמונה הכוזבת שבני האדם שווים בבסיסם, הוכחה כבלתי נכונה וכמסוכנת. המהגרים מארצות המזרח הרחוק באו לשם פרנסה, ועל כן עם כל הבעייתיות שהם יצרו בארצות היעד אליהן היגרו, הם לא שואפים להרבה יותר מאשר הבטחת אמצעי קיום נאותים. המהגרים מארצות האיסלאם הגיעו גם מתוך אידיאולוגיית 'אל היג'רה' והשאיפה להפוך את העולם כולו לח'ליפות מוסלמית בדרך להחלת שלטון האיסלאם על פני העולם כולו.

מה ילד יום, קשה לומר, אבל מן המידע המציף את התקשורת החופשית אנו רואים תהליך רחב של התפקחות המאיים להטות את הכף. עידן השיתוף האירוערבי עומד בפני קיצו הבלתי נמנע והשלכותיו ישנו את פני העולם. התהליך אומנם בראשיתו, אבל אם ימשיך ויתעצם הוא עשוי להביא, לצד סכנותיו הרבות, לכמה דברים טובים: לצד העוינות המתחדשת בין אירופה למדינות ערב, תתחדש גם התמיכה האירופית בישראל, כחלק ממערך ההגנה הדמוקרטי המערבי באזור. חיזוק הקשרים יחייב הורדת מפלס השנאה והאנטישמיות שמומנה בחלק בלתי מבוטל על-ידי כסף ממסדי אירופי. השמאל העולמי המיליטנטי, הפרו איסלאמופשיסטי, יאבד את מקורות המימון שלו, ולפיכך יחדל מפעילות ההסתה האנטי ציונית שלו והאנטי יהודית. נסיגה משמעותית בפעילותם המתסיסה של הארגונים החוץ ממשלתיים, תצמצם משמעותית את מוקדי החיכוך, ותוריד את מפלס האלימות הגואה בגין פעולתם בהווה. יש לזכור כי לצד האמור אירופה המאוחדת משקיעה הון עתק בלתי סביר במימון הגיס החמישי במדינות העולם השונות, ובהן ישראל. מימון חסר אחריות זה לא רק מערער את הסדר הפנימי במדינות השונות, במהלך ניאו טרוצקיסטי אלים, אלא גם באירופה עצמה שכבר כעת מראה סימנים של שחיקה כלכלית בגרמניה, בצרפת ובמדינות אחרות באיחוד. מגמה זו תאיץ ללא ספק את צמצום המימון של גורמים עוינים אנטי דמוקרטיים חתרניים הפועלים כזרוע ביצועית של אירופה. מדינות ערב תאבדנה את השליטה הבלתי מעורערת שלהם בארגונים הבינלאומיים ובעיקר באו"ם, ותאלצנה לקבל כללי משחק חדשים. האיחוד האירופי וארה"ב יעבדו בשיתוף פעולה, ביחד עם קואליציה דמוקרטית מאוחדת, בעלת אינטרסים דומים והנהגה מאוחדת אל מול הסחטנות הערבית. צריך לזכור, שאמנם העולם המערבי תלוי בנפט עדיין, אבל באותה מידה העולם הערבי תלוי בקונים כדי לממן את חיי השחיתות והנהנתנות של הנסכים והשייחים שלו. ועל כן, אפשרויות הלחץ הן דו-כיווניות. המעבר לאנרגיה חלופית יצמצם באופן משמעותי את התלות בנפט ויטה את הכף לכיוון השפיות הפוליטית הדמוקרטית והרחק מן המגמות הפרו איסלאמיות הרווחות כיום בשמאל העולמי ובאירופה. האם מדובר כאן בחזון בלתי סביר, או שמא באפשרות בלתי נמנעת, זאת ימים יגידו. כעת, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועיניי רואות את שווייץ, כסנונית ראשונה המשקפת דעת רוב שמאס בשתלטנות האיסלמופשיסטית האלימה ובתמיכתה על-ידי כוחות השמאל האנטי דמוקרטים. לצידה רואים אנו את ההפגנות בעולם כולו, שחלקן מקבלות גוון פרו ישראלי. אומנם מעט מדי ולא בקצב הרצוי, אבל עדיין מגמה קיימת. נראה כי אפשרות השלום, ממנה התייאשו רבים בעקבות המיזוג האירוערבי ואסון אוסלו, הופכת שוב לאופציה ריאלית. ישראל צריכה להיערך בהתאם, ולמשוך זמן. משום שמהלכים חד-צדדיים, בהסכמה או שלא בהסכמה, יהיו בעוכרינו בעתיד.