מסתבר שהדרת הקורבנות וקרובי משפחתם שנותרו, מההליך המשפטי הפלילי, אינה אך ורק פרקטיקה משפטית אלא תפיסת עולם משפטית, אשר מעלה על נס את הנייטרליות. במסגרת נייטרליות מדומיינת זו, השופט אוסר על בני משפחות הנרצחים להביע כל רגשות הזדהות או כאב, מחאה או צער, לכאורה, בכדי שרגשותיהם של הקורבנות/משפחות הנרצחים, לא ישפיעו על המשפט; כך למשל, מספר עופר דמתי במהלך מפגש קבוצת התמיכה – משפחת רענן לוי ז"ל נסתה להיכנס עם חולצות אחידות שעליהן מתנוססת תמונת הילד, אך השופט לא התיר להם להיכנס כך. מסתבר שעורך דינו של הנאשם ברצח רענן לוי ביקש מהשופט שלא להתיר להם כניסה זו, וזאת בכדי למנוע הטיית משפט. על זוג החרדים שהצטרפו מאוחר יותר לשיחה, רחל ויהודה מור-יוסף, הוריו של יפתח מור-יוסף, אשר נרצח ב-5.8.09 בטעות במסגרת חיסול חשבונות של עבריינים ברמלה, נאסר לדבר במהלך הדיון המשפטי, וזאת בכדי שלא תהא הטיה של המשפט. מסתבר כי כאשר עמדו שם עם תמונת בנם, השופט התרה בהם באומרו "זה לא שוק". לשאלתי, מיהו אותו שופט, הם סירבו להשיב – מן החשש התורני של איסור לשון הרע שהוא מרחיב בהרבה מן האיסור ה"משפטי" של לשון הרע, שכן מבחינה משפטית חשיפת שם השופט אינה מהווה לשון הרע כלל וכלל אלא חובה ציבורית ראשונה במעלה. רחל מסבירה שהיא מפחדת אך ורק מה"הוא שלמעלה".
כרמלה יעקוב, אמו של צחי יעקוב אשר נרצח בקניון בבת-ים, מספרת כי לא הורשתה להכניס עורך דין מטעמה לאולם בית המשפט: "אתם לא צד בעניין", אמרו לה ולבעלה.
הגישה הפמיניסטית למשפט מותחת ביקורת על הבניית ההליך המשפטי וההכרעה השיפוטית מנקודת מבט גברית – נקודת מבט זו מדירה את הפן הרגשי של קורבן העבירה מן השיח המשפטי ומתמקדת בצד הטכני של העבירה. כך ניתן להסביר לדוגמה את העובדה שבמידרוג עבירות המין, עבירת האינוס נחשבת לעבירה חמורה יותר מעבירת המעשה המגונה, משום שעבירת האינוס כוללת חדירה בכוח, וזאת להבדיל מעבירת המעשה המגונה.
ביקורת פמיניסטית תטען כי גישה גברית זו למשפט הינה טכנית במהותה ומדירה את הפן הרגשי, שכן בנסיבות מסוימות מעשה מגונה עלול להיות פוצע יותר את הנפש מאינוס (הכל תלוי נסיבות). הביקורת הפמיניסטית על דיני הנזיקין מציינת כי בעוד שנזקים כלכליים הינם ברי פיצוי, נזקים נפשיים כמעט שאינם זוכים לפיצוי בפסיקה הנזיקית, שכן אלו הם נזקים 'נשיים' במהותם, וכך מדירים דיני הנזיקין, על השיח המשפטי שלהם, את הקול הנשי. דומה כי הביקורת הפמיניסטית למשפט, אשר קובלת על הדרת קולם של הקורבנות מן השיח המשפטי, יפה גם לכאן. זו הסיבה אולי שהעמותות החלוצות בהכנסת קולו של הקורבן אל השיח המשפטי, ואל ההליך המשפטי, היו עמותות פמיניסטיות ברובן: עמותת נגה, לזכויות נפגעי עבירה, וארגון תמורה. ארגונים אלו שמו להם למטרה למצב בתוך השיח המשפטי את קולם של הקורבנות. ברם ארגון משפחות נרצחים היה החלוץ בהכנסת תפיסה זו לשיח המשפטי, אולי בשל הניסיון האישי של חבריו, ניסיון שמקדים את ה'ידע המשפטי התיאורטי' בשני צעדים קדימה.
בני משפחה סובלים מהיעדר הסברים שוטפים במהלך החקירה במשטרה, לעתים תוך ההכרח במתן עדות ללא ליווי משפטי, ללא הכנה מוקדמת.
במערכת המשפטית האדוורסרית, הנהוגה בארץ, לנפגע עבירה אין מעמד עצמאי בהליך המשפטי. כשמדובר ברצח אדם הכי יקר עלי אדמות, ומתחוור שאין שום דרך להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו, בני משפחה מסרבים לקבל את זה בהשלמה.
- בארץ עדיין רווחת התפישה הבסיסית של רשויות החוק: המדינה תובעת ואינה יכולה להקדיש מאמצים ביידוע של משפחות נרצחים. היא גורמת לפגיעה נוספת באמון של בני המשפחה בחברה צודקת בזמן שהם אינם זוכים להתייחסות נאותה מנציגי המשטרה והפרקליטות.
- הפגיעה מחריפה כשבמקום קיום המשפט הפרקליטות חותמת על הסדר טיעון עם הרוצח והוא מקבל עונש קל יחסית
.
(מתוך נייר העמדה שחיברה לרה צינמן, אמה של גנית צינמן ז"ל, אשר נרצחה בחיפה ב-1.3.96 על-ידי סטודנט אוניברסיטת חיפה, אזרח אמריקני בשם ארווין ג'ונסון, ויושב-ראש ארגון משפחות נרצחים ונרצחות).
מרכז נגה הוא זה שעודד את כרמלה יעקוב, אמו של צחי יעקוב ז"ל, להגיש תביעה נזיקית נגד הקניון אשר בתוכו נדקר בנה. ההליך הנזיקי, בניגוד להליך הפלילי, מאפשר לקורבן להשמיע את קולו ולהיות "צד בעניין" ועל כן, הן מרכז נגה והן מרכז תמורה, בוחרים באסטרטגיה של הגשת תביעות נזיקיות, אשר במהלכן שולט הקורבן בהליך המשפטי והנרטיב שלו מכתיב את 'פרשת התביעה' (וזאת להבדיל מן ההליך הפלילי אשר מדיר את הקורבנות).
|
"אנשים נורמטיביים לפני הרצח"
|
|
הטיעון ולפיו מי שהיה "אדם נורמטיבי לפני הרצח", ורצח "באופן ספונטני", לא יורשע ברצח אלא בהריגה, מקומם, אך זו המציאות בישראל. הגם שההיגיון הבריא קובע כי לשמור על החוק זו לא פריבילגיה גדולה, המצדיקה המרת האישום מ רצח ל הריגה, לשיטת מערכת המשפט שלנו, ניתן להפחית את דרגת האישום מרצח להריגה, כל עוד האדם לא ביצע רצח או עבירות אלימות טרם הרצח (וואללה, תודה שלא רצחת). המסר המשתמע מפרטיקה זו של מערכת המשפט, הוא שלהיות נורמטיבי ולא לעבור על החוק זה משהו כל-כך מיוחד, עד שמי שעושה זאת עד לרגע שבו רצח, יזכה להפחתה בדרגת האישום שלו. לקטגוריה זו נכנסו מי שרצחו באופן ספונטני, מעין רצח "למה מה קרה", "מה אתה מסתכל עלי", "אל תעצבן אותי". דווקא רציחות כאלו משתקות את הבריות אשר יודעות כי כל תנועה או מבט לא במקום כלפי אדם אשר בדיעבד יתגלה כרוצח פוטנציאלי, עלולה להוביל למותם.
גישה זו, הנחזית להיות גישה ליברלית, הינה גישה אשר מצרה על ערך האוטונומיה האישית. אם אנו מפחדים ברחוב או במקום ציבורי אחר להעיר לזולתנו הערה שאנו סבורים שיש להעיר לו, אך ורק משום החשש שאותו זולת יתגלה כרוצח פוטנציאלי, נהפוך לאנשים משותקים ופחדנים, אשר מסרסים את עצמם בכל רגע נתון וזאת מחשש שהערה ("לא במקום" לכאורה) תוביל לסיום חיינו. זו אותה מערכת אשר בשם "זכויות האדם" לא תטיל עונשי מוות על רוצחים, אך בענישתה המקלה גוזרת על הבריות עונש מוות אפשרי אם רק ירגיזו את מי שמחזיק סכין ו"לא כדאי להתעסק איתו". "דווקא היותם של רוצחים רבים אנשים נורמטיבים לפני הרצח הופכת את התופעה למסוכנת יותר לחברה, משום שהרוצחים האלו הם בלתי צפויים", נכתב בנייר העמדה שחיברה לרה צינמן, ובצדק: הידיעה שבשל כל פיפס קטן, מישהו ברחוב עלול לרצוח אותי, מערערת את תחושת הביטחון שלי הרבה יותר מרציחות מתוכננות עם "מניע" – ועל כן, דווקא החמרת הענישה על רציחות ספונטניות תשרת ערך חשוב של חיזוק האוטונומיה האישית וביטחון הציבור.
לטענת לרה צינמן, גם רציחות שמתבצעות במועדונים, בקטטות, שאליהם מגיעים בני נוער, לרוב ממשפחות פשע או מכנופיות, מוגדרות כהריגה ולא כרצח, מה שגורם למשפחות הקורבנות תחושה של חוסר צדק מקומם, אכזבה וכעס. המשתתפים בפגישה כולם מסכימים שיש לאסור החזקת סכינים, שכן החזקה של סכין עלולה להוביל לשליפת הסכין.
לרה צינמן מחלקת את הרציחות לסוגים – בנוסף ל 'רצח סתם' ול 'רצח במועדון' ישנו 'רצח שלא פוענח', המותיר את המשפחות בתחושת איום מתמדת שהרוצח עלול לשוב ולפגוע שנית, רצח שבו הרוצח נמצא לא כשיר לעמוד לדין, רצח בתוך המשפחה, רצח הנלווה לאונס אכזרי, רצח נשים לאחר פרידה, ורצח במהלך השוד. במקרים שבהם הרצח מתרחש בתוך המשפחה, המדינה אינה מושיטה סיוע, וקרובי המשפחה הנותרים הופכים להוריהם של ילדים קטנים שנותרו לאחר שאביהם רצח את אמם. כך היה במקרו של עופר דמתי, שבגיל 31 הפך בעל-כורחו מרווק שמתעניין אך ורק ב'לאיזה מועדון הולכים הלילה' להורה לשתי בנות קטנות, רצוץ נפשית, שצריך לגדל גם שני הורים, ולטפל בבנות עם נפשות שבורות, מרוסקות והרוסות.
|
רישיון (מטעם המדינה) להרוג
|
|
|
כרמלה יעקוב
|
|
|
|
"אף אחד לא בא להעיד לטובתנו, כי הם פחדו פחד מוות מהרוצחים. אלו שבאו להעיד, הם פשוט גמגמו, שיקרו, וכל שאלה ששאל אותם השופט, הם התחמקו, והם התחמקו מתשובה" | |
|
|
|
מזל מיכאלי, אשר בנה אלון מיכאלי ז"ל נרצח בוויכוח על כיסא נוח בחוף הילטון בתל אביב ב–16.6.00, מספרת כי היו "מיליון עדים" לרצח בנה על חוף הים, ו"אף אחד לא בא להעיד לטובתנו, כי הם פחדו פחד מוות מהרוצחים. אלו שבאו להעיד, הם פשוט גמגמו, שיקרו, וכל שאלה ששאל אותם השופט, הם התחמקו, והם התחמקו מתשובה". על הרוצח הושת עונש של שלוש שנות מאסר בלבד (!) בעסקת טיעון.
"הם לא חקרו לעומק, אם אתם חושבים שהוא לא רוצח, תכניסו את כולם לכלא, ואז תראו מי באמת רצח, ברור שהם לא ירצו לשבת שנים בכלא, מישהו יפתח את הפה ויספר. אבל הם יודעים את החוקים במדינה, שבוע ימים בכלא, אין ראיות, משחררים, תופסים אחד שעיר לעזאזל, אבל מעבר לכך לא עשו שום דבר, הוא קיבל שלוש שנים בכלא בעסקת טיעון, היו לו את עורכי הדין ברמה הכי גבוהה, הכי יקרים, מאיפה היה לו את הכסף אם הוא לא השתייך לכנופיית פשע?".
לשאלתי, כיצד היא מרגישה כלפי עורכי הדין המפולפלים אשר מדבררים את לקוחותיהם מעל גבי מסכי הטלוויזיה, במין רהיטות אדברסרית קרה, היא משיבה שלטעמה עורכי הדין חוששים ומפחדים מן הלקוחות, ואינם מייצגים אותם מרצון חופשי. כתבה שהתפרסמה לפני מספר שנים באחד העיתונים (אין לי את המקור אולם רוח הדברים זכורה לי היטב) אישרה את חששותיה של מזל: עורכי דין פליליים התוודו כי הם חשים מאוימים מלקוחותיהם, ואינם מעזים שלא לייצגם. הגם שכאשר הם מגנים על לקוחותיהם הם מצטלמים תחת כל עץ-תקשורתי-רענן, לכתבה זו הם התראיינו בשושואיות מוחלטת.
אילנה חג'ג' מתקוממת על ההגדרות הדווקניות של הדין הפלילי ולפיהן דקירה אחת אינה יכולה להיחשב כרצח, אלא כהריגה: "בשבילי זה לא משנה רצח או הריגה, לי אין ילד, הוא היה יכול להתחתן, לקנות דירה, היו יכולים להיות לי נכדים, האחים שלו הפסידו אח מדהים, לא היה קל להם לחיות עם זה".
מי שרצח את בנה של כרמלה יעקוב, צחי יעקוב ז"ל – בדקירה בחנות בקניון בבת ים, היה אמור להיות בכלל במעצר בית בזמן הדקירה, עקב דקירת נער אחר בבטן, ונער נוסף בפנים ("הוא הוציא לו עין"). אימא של צחי יעקוב (הגם ששמה כרמלה, כששאלתי אותה לשמה, היא השיבה לי פעמיים "אימא של צחי יעקוב" וכנראה כך היא מזהה את עצמה מאז הטרגדיה הנוראה – קודם כל כ אמו של צחי יעקוב ורק לאחר מכן כ כרמלה) מתקוממת על כך שהרוצח, אשר קיבל עשרים שנות מאסר בעסקת טיעון, יתחתן בכלא ויביא ילדים לעולם, משהו שבנה ז"ל לעולם לא יעשה.
|
הגם שניתן לומר שהמדינה, על רשויות אכיפת החוק שלה, התרשלה בהגנה על הציבור, ועל כן עליה לפצות את מי שהיו קורבנות לאזלת ידה, בפועל, הגם שהמדינה היא זו שמאפשרת לבני נוער חמומי מוח לשאת בכיסיהם סכינים, הגם שהיא משחררת למעצרי בית חשודים בדקירות, והגם שעסקות הטיעון שהיא רוקמת משדרות לרוצחים הפוטנציאלים מסר ולפיו מצפה להם קייטנה בת מספר שנים עם חופשות הביתה במקום עונש של ממש, זו המדינה שחרף אחריותה לריבוי מקרי הרציחות, מתנערת מאחריותה לגורל הקורבנות. עופר דמתי, אשר בגיל 31 נאלץ להפוך בין לילה מרווק בליין, לאב לשתי ילדות קטנות ולשני הורים שאינם יודעים נפשם מרוב צער ושאינם מתפקדים, תוך שגם הוא מתקשה לתפקד על-רקע ההלם, הכאב והצער, מספר כי כאשר ביקש עזרה ממשלתית למי שהפכו לבנותיו (קרי בנות אחותו ז"ל שנרצחה) גילה כי בתור ילדות של קורבן רצח אין להן זכויות - לא קייטנות, לא חוגים, לא סיוע פסיכולוגי. העובדת הסוציאלית אליה פנה הסבירה לו שאחייניותיו שהפכו לבנותיו תוכלנה לקבל סיוע במסגרת היותן... בנות של רוצח (אביהן שרצח את אמן ז"ל): בכובע זה הילדות יכלו לקבל ליווי פסיכולוגי, שיקום, סיוע מקרנות של ילדי אסירים ועוד. "זה מה שמאוד מאוד מאוד קומם אותי", הוא מספר.
כל החברים בקבוצה מתקוממים לשמע ההטבות המפליגות שמקבלים הרוצחים, לעומת הפקרת מצבם הנפשי, הסוציאלי והכלכלי של הקורבנות: מזל מיכאלי, אשר בנה אלון מיכאלי ז"ל נרצח בחוף הים במהלך ויכוח על כיסא נוח, מספרת כי נאלצה לקבל סיוע כספי ממעבידה בכדי להקים מצבה לבנה שנרצח, בין היתר בשל רשלנות המדינה, ועל יחס מבייש של חברה קדישא אשר חקרו בדקדקנות את מצבה הכלכלי וגבו ממנה 22 אלף שקלים על המצבה.
הנתונים האלו מקוממים בהשוואה ליחס הממסדי והחברתי שמקבלים הרוצחים, אומרת נירה לביא, אמו של חגי לביא ז"ל, אשר נרצח על-ידי ערבים מטייבה ביום 4.7.95: "שרה אנג'ל, אשתו של שמעיה אנג'ל, הינה כותבת ספרים וסלבריטאית, הם לומדים בכלא, עובדים, מקבלים תרפיה, ואת יודעת מה? זה בסדר, אנו כחברה רוצים שהם יצאו מבתי הסוהר אנשים טובים יותר, אבל מה עם הקורבנות? ברור מאליו שאנו אנשים טובים, אז לא מנסים לשקם אותנו. אבל לא צריך לסייע לנו לרפא את הנפש?".
|
|