המשבר הכלכלי היה אמור להיות הגורם המרכזי שיוביל את גורמי השמאל המתונים וחבריהם הסוציאליסטים אל כס השלטון ברוב מדינות אירופה למול כישלונות הימין-השמרני-הקפיטליסטי, ובמקום זאת - מחנה השמאל-הסוציאליסטי מאבד את השלטון כמו באפקט הדומינו - ממדינה-למדינה, מעיר-לעיר, ממקום-למקום, אפילו בפרלמנט האירופי קרסו הסוציאליסטים ואיבדו מנדטים רבים בבחירות האחרונות לטובת הימין.
מוקדי כוח שהיו בתקופות מסוימות בעבר - מעוז הסוציאליזם הדמוקרטי באירופה - כגון: בריטניה, צרפת, איטליה, ספרד וגרמניה נעלמים בזה אחר זה.
במדינות בהן השמאל-הסוציאליסטי מחזיק את "הראש מעל המים" בכוח, דוגמת בריטניה וספרד, נמתחת עליו ביקורת מכל הכיוונים ובכל דרך אפשרית. המפלגות הסוציאליסטיות בממלכה הבריטית ובספרד צפויות למצוא את עצמן תוך פרק זמן קצר למדי מחוץ לממשלה.
בצרפת ובאיטליה שוהות המפלגות הסוציאליסטיות במשבר אמון קשה עם עצמן, הן מסוכסכות ברמות שאי-אפשר לתאר, מפולגות, נטולות אג'נדה, הן כלכלית-חברתית והן מדינית-ביטחונית, חסרות דרך ובעיקר -מנהיגות.
בגרמניה הצטרפה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לעמיתותיה בצרפת ובאיטליה כאשר הפכה למפלגת האופוזיציה הראשית במדינה, הציבור הגרמני העניק למפלגה רק 23 אחוזים. מדובר כאן בשפל חסר-תקדים למפלגה הוותיקה ביותר בגרמניה שפעלה רבות בשנים לטובת הכלל עם היסטוריה מפוארת.
פספסו את הרכבת
כל בר דעת יכול להבין היום שבעיצומו של המשבר הכלכלי הקשה ביותר שפקד את העולם מאז 1929, אשר בא לידי ביטוי, בין היתר, בקריסה כלכלית של כל חברות הביטוח, הבנקים, הרכב והאשראי, הוא תולדה של "ביטחון עצמי מופרז". סיבות נוספות, כמו חוסר פיקוח על הבנקים, חולשה של השלטון המרכזי לדכא פורענות כלכלית מסוג החמדנות ואי-דיכוי מובהק של זרם בכלכלה שכונה "קפיטליזם חזירי", גרמו לכך שבעצם - זו הייתה צריכה להיות השעה היפה ביותר של השמאל הסוציאליסטי שאמור היה להוביל אג'נדה חדשה למול הכישלון של הימין-השמרני עם ה"קפיטליזם החזירי" ולתת תשובות לעמים באירופה במקום הימין. בסופו של דבר, לא הצליחו בשמאל להבין את פשר ההזדמנות שקיבלו וכך גם לא הצליחו "לרכוב על הגל" שקיבלו במתנה מהיריבים בימין עם הכישלון הקפיטליסטי.
למשל בארה"ב - "מעוז הקפיטליזם" - נשמעת ביקורת חריפה היום מזרמים ומגופים שונים שמרניים, ובאופן מפתיע מהמפלגה הדמוקרטית בעיקר, אך גם מהמפלגה הרפובליקנית וגופים חוץ-מפלגתיים (א-פוליטיים) אשר טוענים שתוכנית המיסים של הנשיא אובמה והרפורמה בביטוח בריאות ממלכתי שהצליח להעביר בקונגרס - הן סוג של פרפראזה מסוכנת לסוציאליזם זול כפי שנשלט באירופה היום. ואולם, באופן אירוני למדי, כאשר מסתכלים על השלטון האירופי, הימין ולא השמאל הוא שמכתיב וקובע בשנים האחרונות את סדר יומה הפוליטי והכלכלי של מדינות היבשת.
הקואליציות השמרניות שנוטות להפוך לימין-מרכז-מתון מאמצות לחיקן, באופן מפתיע, את האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית של מפלגות השמאל, לדוגמה: ביטוח בריאות ממלכתי, איכות הסביבה בדגש על אוויר נקי ופיחות מרבי של פליטת פחמן דו-חמצני, ההתחממות הגלובלית, גזי החממה, הקצבאות, מקומות העבודה, עידוד נשים ליציאה לעבודה ושמירת זכויותיה של האישה בחברה. אולם באופן מאוד מרשים, הימין הצליח למשוך אליו קולות רבים תוך הבטחות מרובות בנושאי המיסים - הפחתת מיסים למעמד הביניים-הבורגני ולעניים, שיפור משמעותי של המערכת הפיננסית לטובת האזרח, עזרה לאוכלוסיה המזדקנת - "גיל הזהב" והשמת הדגש על מדינת רווחה על-פי ראייה ימנית-שמרנית שהיא קפיטליסטיות עם חמלה.
העובדה שהימין-השמרני מתאים את עצמו למגמות המודרניות שמשתנות במאה ה-21 ועוקף ממרכז המפה הפוליטית את השמאל הסוציאליסטי במדיניותו שלו, הופך את מחנה השמאל האירופי להיות לא רלוונטי, וכל מפלגה-ומפלגה במדינה שלה.
מה לסוציאליזם?
דוגמה יפה לפרדוקס ששורר באירופה הוא בבחירות הכלליות שנערכו בגרמניה. בזמן שהציבור מאס בחמדנות וביצר הזול של מעודדי "הקפיטליזם החזירי", הייתה צריכה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פשוט לחגוג מרוב אחוזי התמיכה הגבוהים שהיא הייתה, בדיעבד, אמורה לקבל מהבוחר. רק שבסופו של דבר הציבור ברח מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית בכמויות מטורפות אל מעוזי השמאל הקיצוניים על גבול הקומוניסטיים ומנגד לקפיטליזם הימני, פרוצדורה לא מובנת. הקנצלרית מרקל גינתה באופן תמידי את המודל המפורז למדי, אף הקיצוני, של הדגם הקפיטליסטי האנגלו-סקסי ושיבחה את ההתגוננות של הממשלה בשם המדינה. היא בעצם משתמשת בהליכתה לכיוון המרכז ברעיונות סוציאליסטיים שהפכו לנחלת הכלל והופכת עוד יותר את השמאל הגרמני ללא רלוונטי, "מה יש להם להציע?" אמר אחד האזרחים בגרמניה שנשאל על המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ובעצם - מה יש לסוציאליסטים להציע באירופה?
אומר באופן מאוד לא חד-ממדי כי הסוציאליזם באופן המפושט של המילה - לא רלוונטי היום למאה ה-21. מנגד, השינויים שחייבים לבוא בזרם הזה של הפוליטיקה והאידיאולוגיה הפוליטית כאחד הוא בכמה מובנים: איך משמרים את מדינת הרווחה, הדגל של המפלגות הסוציאליסטיות, למול האטה בצמיחה, הגדלת הגירעון ומשבר כלכלי חזק למדי. נכון שהסוציאליזם נתן במאה הקודמת תשובות להרבה נושאים שהיו מאוד רלוונטיים באותם ימים, אולם זה מה שהיה אז ולא מה שקורה היום. המאה החדשה מחייבת ליצור או לבנות גוף חדש של מרכז-שמאל, לא השמאל הישן-נושן של הסוציאליזם של המאה הקודמת, אלא אותו גוף שיהפוך להיות פרגמאטי ויהווה חלופה ראויה ואלטרנטיבה לשמה ליריבים שממול, ולא רק יהיה אופוזיציה לוחמנית. ולכן נשאלת השאלה -
האומנם יש סיכוי לשינוי?
מעבר לכל זה, קיימת בעיה קשה לסוציאליזם הדמוקרטי באירופה כאשר קבוצות בדלניות מחליטות לפרוש ולהקים מפלגות קצה שמתבססות על האידיאולוגיה הסוציאליסטית. אולם ברור שגם אם יהיה מיזוג בין מפלגות הירוקים, השמאל הקיצוני והשמאל המתון, ביחד כגוף עצמאי, זה לא יאפשר לשמאל הסוציאל-דמוקרטי לחזור ולהוות אלטרנטיבה לשלטון בלי שהשמאל יחפש לעצמו אידיאולוגיה חדשה - כדוגמת איכות חיים ודרך, ובעצם - אובדן הדרך של השמאל האירופי הוא אבן דרך שבגללה הוא בקריסה, חוסר רלוונטיות לשמה.
סוציאליזם - כן או לא?
השמאל הסוציאליסטי חייב רפורמה בשורותיו, הוא צריך שם חדש שלא ימשיך להיקרא - סוציאליזם, שם שהפך להיות מילת גנאי היסטורית לקומוניזם, לסובייטים או לברית המועצות, כלכלה ודרך חיים שממנה בורחים. הוא צריך לעשות רפורמה בשורותיו, כפי שכבר הזכרתי לחפש דרך, בעיקר - אג'נדה חדשה.
בלי האג'נדה החדשה, בלי חיפוש אלטרנטיבות חדשות, בהחלט השמאל הסוציאליסטי - ריק מתוכן.
האם תיאוריית הדומינו, לחיוב, תוביל את אירופה לסוציאליזם במונחים חדשים, כך שבעצם יעמוד זרם חדש בפוליטיקה שיביא חלופות לשלטון השמרני הקיים? עד אז באמת ובתמים, בתמימות דעים אחת שכולם יסכימו איתה, התחלופות רבות ולסוציאליזם אין מקום במאה החדשה במתכונתו הנוכחית - צריכים חידוש, צריך להתחדש. הפלת חומות הסוציאליזם הישן לטובת דרך אחרת, ואם היא לא תבוא - אין מקום לסוציאליסטים באירופה כזרם בפוליטיקה. כנראה גם שבכלל.