"ונער קטון נוהג בם"

כדאי לקרוא את הפסוק ההוא של ישעיהו במלואו: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם". הנער הקטון מן הסתם הוא אובמה. אם יקבל חלילה את עצת פרידמן וייצא מהתמונה, החזון יהפוך לסיוט. ממשלת-ישראל תגביר את הדיכוי, הפלשתינים יעברו לטרור בלתי-מוגבל, העולם כולו ייגרר לתוך מערבולת דמים.

בנימין נתניהו לא יכול היה לחלום על הצעה כזאת. הוא מסתפק בינתיים בפחות: השלמת הנשיא ברק אובמה עם תכסיסו האחרון. וכך התייצב נתניהו לפני האומה בפנים מיוסרות והודיע על החלטתו הקשה מנשוא: להשעות את הבנייה בהתנחלויות. העולם כולו הגיב בהשתאות ובתשואות. הנה, נתניהו הקריב את עקרונותיו הכי קדושים על מזבח השלום. הוא עשה צעד כביר. עכשיו צריכים הפלשתינים לגמול לו במחווה גדולה מצידם. אבל משהו לא מסתדר כאן, והדבר אומר דרשני. אם לחזור לשרלוק הולמס הגדול, שדיבר על התנהגותו המוזרה של הכלב בלילה. "אבל הכלב לא עשה כלום", העירו לו. "זוהי ההתנהגות המוזרה!" השיב הבלש. אפשר היה לצפות שאחרי הודעה דרמטית כזאת של מנהיג הליכוד יפתחו המתנחלים בשאגה גדולה. הפגנות סוערות בכל ערי ישראל. חסימת הכבישים בשטחים הכבושים. מרד של המתנחלים בממשלה ובכנסת. אבל הכלב לא נבח. בקושי השמיע כמה חרחורים ויבבה כדי לצאת כדי חובה. השרה לימור לבנת פתחה פה ואמרה שממשל אובמה הוא "נוראי", וזה בערך הכל. השר-המתנחל אביגדור ליברמן אפילו הצביע בממשלה בעד ההצעה, וכך עשה השר הימני-קיצוני בני בגין. בגין אף הסביר בטלוויזיה את התנהגותו המוזרה: לא הייתה לו סיבה להצביע נגד. הרי זו בסך-הכל מחווה לפיוס אובמה. אין בה כל ממש. ימשיכו לבנות "מבני ציבור" (כ-300 אושרו). ימשיכו להשלים את כל השיכונים שיסודותיהם כבר הונחו (לפחות 3,000 דירות ברחבי הגדה). ובעיקר: לא תהיה שום הגבלה על הבנייה היהודית בירושלים המזרחית, שם בונים עכשיו בקצב קדחתני בחצי תריסר אתרים בלב העיר הערבית. וחוץ מזה, ההשהיה תימשך בסך-הכל עשרה חודשים, ואז - כך מבטיח בגין - תתחדש הבנייה בכל מקום במלוא התנופה. זה לא היה מפייס את המתנחלים, אלמלא ידעו מה שכל ישראלי יודע: שזה הכל "כאילו". הבנייה תימשך בכל מקום, באלף ואחת אמתלות, כשהפקידים משתפים פעולה בשקט והצבא מעלים עין. יטענו שכבר היו רישיונות לבנייה, שהיסודות כבר הונחו (במקומות רבים אכן יצקו יסודות, לכל מקרה שלא יבוא). כך זה היה בעבר, תחת ממשלות העבודה וקדימה, וכך יהיה עכשיו על אחת כמה וכמה. השבוע נודע שבכל הגדה המערבית יש 14 (ארבעה-עשר!) מפקחים ממשלתיים המשגיחים על הבנייה. באותו משדר ישב יוסי ביילין לצד בני בגין, שבת אחים גם יחד. אפשר היה לקוות שביילין יחשוף את התרמית וימחה עליה בפה מלא. אבל לא. ביילין שיבח את נתניהו על צעדו האמיץ וראה בו התחלה נאה. בכך הושיט לו עזרה חשובה בדעת-הקהל העולמית ובילבל את דעתם של תמימים בישראל. קשה לתאר דוגמה עצובה יותר לקריסת "השמאל הציוני". יוזמת ז'נבה התחלפה בתרמית ירושלים. גם מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר הצטרפה למקהלה. ציפי לבני, הנושאת בתואר הרשמי המצלצל "ראש האופוזיציה", גמגמה משהו בלתי-מובן, וחזרה לנוח.

וברק אובמה? הוא נכנע שוב. אחרי שכבר ויתר על דרישתו להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות, לא הייתה לו ברירה אלא לוותר גם הפעם. הוא קיבל את ההצגה העלובה של נתניהו כאילו הייתה דרמה הירואית. אובמה זקוק להישג. טוענים נגדו שמאז עלה לשלטון לא השיג ולו דבר אחד בזירה הבינלאומית. אז הנה יש לו הישג. נתניהו הקפיא - סליחה, ריסן - סליחה, השהה - את ההתנחלויות. אבי לימד אותי בנעוריי שלעולם אסור להיכנע לסחטנים. מי שנכנע פעם, נגזר עליו להיכנע שוב ושוב, ותביעות הסחטן יגדלו עוד ועוד. אחרי שנכנע פעם אחת לשדולה הפרו-ישראלית, יצטרך אובמה להיכנע שוב ושוב. כמעט שאפשר לרחם עליו ועל עוזריו. חבורה כל-כך מרשימה, כל-כך קשוחה, כך-כך מנוסה - והם חוזרים מירושלים כמו צבאו המוכה של נפוליאון ממוסקבה. ראינו את ג'ורג' מיטשל המסכן. משכין השלום בין הפלגים הרצחניים באירלנד בא לירושלים. בא שוב ושוב ושוב. בא כנציג המעצמה העולמית כדי להגיד לישראלים ולפלשתינים מה עליהם לעשות. היה קשוח. הכתיב תנאים. אנשי הצמרת שלנו צחקו מאחורי גבו. הם רגילים לכשכמותו. את קודמיו אכלו לארוחת-הבוקר. זוכרים את ויל רוג'רס, שר-החוץ של ניקסון שבא עם תוכנית-השלום שלו? ואת הנרי קיסינג'ר הגדול? ואפילו את ג'יימס בייקר, שניסה להטיל עלינו סנקציות כלכליות? ואת ה"מתווה" של ביל קלינטון? ואת ה"חזון" של ג'ורג' בוש? בית-הקברות הפוליטי מלא במדינאים אמריקניים שניסו לכפות הגבלות על ישראל, מבלי שהיו מוכנים להפעיל את הכוח הדרוש. ברוך הבא, מיטשל. ברוכה הבאה, הילרי. מה שפתטי הוא שנתניהו אינו מרמה את אובמה. הנשיא האמריקני יודע היטב את טיב ההצגה. הוא חכם מאוד. אבל הוא לא אמיץ מאוד. תמורת נזיד-העדשים של הישג מדומה הוא מכר את הבכורה המדינית. אפילו ג'ורג' בוש השיג מאריאל שרון התחייבות לפרק את כל ההתנחלויות שקמו מאז מרס 2001 (התחייבות שלא קוימה, כמובן). זהו ניצחון גדול לנתניהו, השני במספר על אובמה. עדיין לא ניצחון מכריע, אבל ניצחון המנבא רעות לסיכויי השלום בטווח הקרוב.

נתניהו גם לא ניסה לרמות את הפלשתינים. הוא יודע שאין לו סיכוי להצליח בכך. כל פלשתיני מבין את הכרזת נתניהו היטב. הוא צריך רק להביט מבעד לחלון כדי לראות מה קורה. הרי ישראל לא הייתה משקיעה מיליארדים בבנייה חדשה, אילו התכוונה לפרק את ההתנחלויות בעוד שנה במסגרת של שלום. אין כמעט מקום בגדה המערבית שבו לא רואים התנחלות על גבעה סמוכה או רחוקה. במקומות רבים רואים שתיים-שלוש התנחלויות. ואם מתקרבים, רואים את הבנייה. הגלויה והנסתרת. ה"חוקית" וה"בלתי-חוקית". ובעיקר: אין מנהיג פלשתיני שיכול להשלים עם המשך ההתנחלויות במזרח ירושלים. בניית השיכונים הישראלים נמשכת בד-בבד עם הריסת הבתים הפלשתינים, החפירות ה"ארכיאולוגיות" ושאר פעילויות שמטרתן המוצהרת היא "ייהוד" ירושלים, או, בניסוח בוטה יותר, הפיכת ירושלים כולה לערבר-ריין. כאשר אובמה נכנע לנתניהו, אין לאבו-מאזן מה לעשות. כשהאמריקנים דורשים מהפלשתינים לענות על הצעד ה"חשוב" של נתניהו בצעד חשוב משלהם, זהו לעג לרש. הם עוזרים לנתניהו לגלגל את הכדור לחצר הפלשתינית, ובגלגול עיניים תמים שואלים למה אחרי ויתור כל-כך גדול מצד ממשלת ישראל, אין הפלשתינים מסכימים לחדש את "תהליך השלום"? אבל אבו-מאזן אינו יכול לפתוח במשא-ומתן בלי הקפאה שלמה של ההתנחלויות, ובעיקר בירושלים. הדיאלוג היחידי בין ישראלים לפלשתינים מתנהל במקום אחר, ודווקא עם חמאס. עסקת חילופי-השבויים מתקרבת לנקודת-ההכרעה. סלע-המחלוקת העיקרי שנותר הוא שחרורו של מנהיג פת"ח, מרואן ברגותי, שנדון במשפט-ראווה מכוער לחמישה מאסרי-עולם. אם תצא העסקה לפועל, וברגותי אכן ישוחרר, תהיה זאת השפלה לאבו-מאזן: יגידו שחמאס, ולא הוא, הביא לשחרור מנהיג הפת"ח. ברגותי המשוחרר יפעל לאיחוי הקרע בין פת"ח וחמאס, ויהיה מועמד רב-סיכויים בבחירות לנשיאות הרשות הפלשתינית. פרק חדש ייפתח בתולדות הסכסוך.