הזכות למחאה היא זכות שכל חברה חופשית צריכה לכבד. היא חלק מן הזכות הרחבה יותר, שאין בילתה, ל
חופש הביטוי. היא מקובלת בכל מדינות אירופה - ולא רק במדינות המערב. למעשה, בכל העולם, להוציא מדינות כמו אירן, לא ידוע על ממשלות שאינן רואות במפגינים חלק מאורחות החיים הלגיטימיים.
גם החלטות שהתקבלו, לכאורה, בידי ממשל שנבחר כחוק, בבחירות חופשיות, מותר לחלוק על חוקיותן. לכן, כל משטר דמוקרטי אמור להתיר לאזרחיו לחלוק על הכרעותיו. רק משטרים טוטאליטריים, הנשענים על כוחות אפלים, אינם מרשים לאזרחים לממש את זכותם להפגין. זה קרה בכיכר טיינאנמן בסין - וזה קורה עכשיו, למרבה הצער, גם במחוזותינו.
לא בגלל שיש משהו לא לגיטימי, או לא מוסרי, או לא אמיתי, בהפגנות של המתיישבים ביהודה ובשומרון, אלא מכיוון שאצלנו התפתחה נורמה לא-בריאה הרואה בכל מי שמפגין נגד החלטות של הממשלה, גם אם אלה התקבלו, לדעת רבים, בדרך מעוותת, הסותרת התחייבויות מעין-חוזיות שנתנו לפני הבחירות, מעין קריאת תיגר על שלטון החוק. אין דבר כזה בשום מקום בעולם הנאור. המחאה איננה בבחינת קריאת תיגר על הזכות של הממשלה להחליט במסגרת החוק את מה שהיא רוצה בו, אלא חלק מאורח החיים הדמוקרטי. המחאה היא חלק מהזכות לחופש הביטוי, ואת הזכות הזאת אסור לחנוק בידי שוטרים הלבושים בשחור. יותר מדי זכרונות רעים מעוררים ברבים מאיתנו מחזיקי האלות או הרוכבים על סוסים -
ולכן האיפוק צריך להיות 'שם המשחק'.
יחד עם זאת, צריך גם לזכור שאין מחאות שקטות. המחאות בכל העולם הן מחאות קולניות והן מלוות בהתנגדות פסיבית, בדרך-כלל, של המפגינים - מה שמוביל לריטואל כמעט קבוע: עימותים עם מה שמכונה 'כוחות הביטחון'. השלטון המרכזי פשוט לא אוהב את מי שמבקש לקעקע את שלטונו. אולם זה כל היופי שבמשטר הדמוקרטי. האוטונומיה שיש לאזרח לבחור בדרך שבה הוא מבקש למחות - ולשלם אחר-כך את המחיר.