מרד המכבים פרץ, אומנם, במודיעין שבשפלה, מזרחית ללוד, אך מרכז ההתקוממות הועתק על-ידי יהודה המכבי מזרחה, אל תוך שטח הררי, צפונית-מערבית לירושלים, שהיה נוח יותר לארגון הכוח היהודי. ההר נותר כרקע טופוגרפי למלחמותיו, כשהוא עדיין אינו אוצר כוח לחדור לשפלה.
מכאן נבעו תכסיסי המלחמה של יהודה המכבי. כטקטיקן גאוני הוא ידע לנצל היטב את יתרונות פני הקרקע ולנקוט שיטות-לחימה נאות ביחס לשיעור כוחותיו הזעירים. למלחמותיו נודע אופי של תגרות-גרילה, התנפלויות-פתע ומארבים. ערך רב נודע גם לתמרוני העקיפה, לפעולות ההטעיה ולמבצעי הלילה שלו.
תודות לגורם ההפתעה, עלה בידי הכוח היהודי הקטן להכריע צבאות גדולים של חיילים מקצועיים. הפלנגות הסוריות, שנעו בכבדות במשעולי ההרים, לא יכלו לעמוד בפני התקפות העורף והאגפים של הלוחמים היהודיים קלי החימוש, שהגיחו, לפתע, מאחורי צוקי הסלעים.
לצבאו היהודי של יהודה המכבי צמחה טובה מרציפות השטח שהיה נתון לשליטתו. הוא חלש על רשת-דרכים פנימית, שאפשרה להעביר, במהירות, כל כוח יהודי, מחזית אחת לרעותה, ולהגדיל בדרך זו את ערכם הטקטי של הכוחות הזעירים ביותר.
מחיל לחיל
ליעילותו של שרות המודיעין היהודי הוסיפה גם השליטה על קווי התחבורה הפנימיים. ידיעות על תנועות הצבא הסורי נמסרו במהירות הבזק, בעוד שתנועות הגייסות של צבא המכבים התנהלו בשטח יהודי, תוך שהוקפד על חשאיותן המוחלטת. בדרך זו עלה בידי המכבי לסכל את ניסיונות האויב לחדור לפנים ארץ-יהודה ולהתחבר אל חיל המצב שבירושלים. הצבא הסורי ניסה, אומנם, את מזלו בכל הדרכים הראשיות שהובילו לתוככי ארץ-יהודה, אך המכבים ניתקו את דרכי גישתו בכל כיוון אפשרי: בצפון הם טמנו מארב לאויב בדרך ירושלים-שכם (כנראה צפונה לרמאללה); במערב, במעלה בית-חורון מזה ואמאוס (ליד לטרון של ימינו) מזה, ולבסוף, בדרום, הם הפתיעו את האויב ליד בית-צור (בקירבת הכפר חלחול, דרומית לגוש עציון), בדרך ירושלים-חברון.
רק בימי יורשיו של יהודה המכבי העתיקו חילותיהם את שדות הקרב לאזור השפלה וסיגלו לעצמם את דרכי הלחימה של האויב ואת הטקטיקה המישורית שלו. יונתן ושמעון, שמשלו אחרי יהודה, עסקו, בעיקר, בסיפוח נפות השפלה, שגבלו בהרי יהודה מצד מערב ושאפו למוצא הים.
בשנים שלאחר מכן הלכו החשמונאים מחיל אל חיל. בסופו של דבר התפשטה מדינתם כמעט על כל שטחה של ארץ ישראל המערבית - להוציא את אזור החוף שליד אשקלון וצפונית למרץ עכו - וגם על אזורים נרחבים של עבר הירדן מזרחה. אותם חלקי-ארץ, השייכים כיום למדינת ישראל (שפלת החוף, הגליל והנגב) נכבשו על-ידי בית החשמונאים רק בשלבי המלחמה המאוחרים, ואילו רוב שטח-מדינתם אינו כלול בגבולות-ישראל.
סיבות ההצלחה הבלתי-משוערת של החשמונאים בתחום המדיני והצבאי צפונות בכוח העם היהודי מזה ובתנאים הבינלאומיים מזה. העם היהודי, שבימי גזירות אנטיוכוס-אפיפנס נקלע למשבר חסר-תקדים, גילה תעצומות-נפש, שנצטברו בקירבו במרוצת הדורות, וכך עלה בידיו לפתח, עד קצה גבול היכולת, את כושרו הצבאי המיוחד.