להקדים את הקידמה

במשטרים דמוקרטיים שמור מקום של כבוד לזכות השתיקה, או לזכות "להימנע מהפללה עצמית". אבל אין כל הגבלה חוקית לשימוש בטביעת אצבעות גנטית, לצורך זיהוי חשודים. מבחינה מסוימת, שימוש בטכנולוגיה זו כמוהו כאילוץ אחד ממאפייני גופו של חשוד, להפליל את עצמו. ולמרות זאת, בתי-משפט בארה"ב, בישראל, בבריטניה ובארצות אחרות, מקבלים בשנים האחרונות את טביעת האצבעות הגנטית כאמצעי להוכחת זהות. הטכנולוגיה הזאת, המאפשרת זיהוי מוחלט של אדם באמצעות תא אחד בלבד מתאי גופו (שיער, דם, זרע, עור או כל תא אחר), פותחת גם פתח חדש לבידוי ראיות. די להחדיר שערה או פיסת עור זעירה לזירת הפשע, כדי להטיל את האשמה, באופן שאינו ניתן לעירעור, על אדם שמעולם לא היה שם. עד כה לא התגלה ניסיון הפללה כזה אבל על כך אפשר לומר שני דברים. ראשית: אולי היו מקרים כאלה שהצליחו, ואנשים חפים מפשע יושבים בגינם בכלא, בעוד הפושעים האמיתיים מסתובבים חופשיים, ושנית: הניסיון מראה שאם פעולה כלשהי היא אפשרית מבחינה טכנולוגית, היא תתבצע, במוקדם או במאוחר. אי-אפשר לבלום קידמה טכנולוגית, ללא קשר לשאלה אם השימוש שנעשה בטכנולוגיה המתקדמת הוא "טוב", או "רע" (ראו דוגמת ההפצה של "סודות הגרעין"). מלבד זאת, המשטרה יכולה - והיא עושה זאת - לשאוב ממאגרי מידע ממוחשבים מידע רב ומגוון: כלכלי, בריאותי, נפשי ועוד, על כל אדם. היא גם יכולה להצליב את המידע הזה, עם המידע הנאסף באמצעות מתקני העיקוב הרגישים. ועם הניתוח הכימי/ביולוגי של פחי האשפה בבתיהם. התוצאה של ההצלבה הזאת, שתעובד במערכת ממוחשבת יעודית מתאימה, עשויה לתת בידי חוקרי המשטרה מפה מעודכנת למדי של האפשרויות לביצוע פשעים במקומות ובזמנים מסוימים.

הפיתוח המואץ של הערים, שינויים דמוגרפיים והתפתחות התחבורה והתקשורת, יצרו דפוסים אחרים של פשע. פשע גדול, המוני, לפעמים מאורגן, שהתאפיין בניידות ובתחכום ששוטר המקוף לא הצליח להתמודד עמם. המשטרות כולן לא הצליחו להכריעו. השוטרים נכנסו למגננה. במקום לדבר על מניעת פשע, הושקעו מאמצים אדירים בלכידת פושעים ובהענשתם - לאחר שכבר ביצעו את זממם. כך, למשל, אפשר לראות שחלק ניכר מזמן ההקרנה של סרטי משטרה טלוויזיוניים מוקדשים למרדפים (ברגל, ברכב, באוויר ובים), אחרי פושעים שנמלטים ממקום הפשע. כל אסטרטג מתחיל יודע שהדבר הטוב ביותר שהממשלה יכולה לעשות בשלב הזה הוא לחזור ולקחת לידיה את היוזמה. להעביר את המלחמה לשטח של היריב, ולזמן שבו הוא מתכנן את פעולתו, אך טרם עלה בידו להגשימה. במילים אחרות, לאפשר לגורמי אכיפת החוק לפעול מול "עבריינים פוטנציאליים". מה שבמונחים של אסטרטגיה וביטחון לאומי קרוי "מכה מקדימה". המחיר של כיוון הפעולה הזה (לכל דבר יש מחיר), הוא ויתור מסוים על זכויות הפרט ועל "הזכות לצפות לפרטיות", וסיוג מסוים של חזקת החפות.

המדענים תומס באומגרטנר וארנסט פהר, מאוניברסיטת ציריך בשווייץ, יחד עם אורד פישבאכר מאוניברסיטת קונסטאנץ, פרסמו באחרונה, בכתב-העת המדעי "נוירון", כי עלה בידיהם להבחין בדפוסי פעילות מוחית האופייניים לתהליכי מחשבה בוגדניים, או לכוונה לשקר, ולהבחין ביניהם לבין תהליכי מחשבה "הגונים" ולכוונות "אמת". הניסוי, שבו הוצגו התוצאות האלה, התבסס על סריקת פעילות מוחית של משתתפים במשחק חברתי של "יועץ השקעות" ו"משקיע", ומכאן הפליגו המדענים לספקולציות על מה היה קורה אילו היו יכולים לזהות מראש את כוונותיו הזדוניות של ברנרד מיידוף... כמובן, ההליכה מניסוי ראשוני כזה עד לזיהוי כוונותיהם של פושעים כמיידוף, כמוהה כדילוג על שלבים רבים בסולם. מעבר לכך, סריקת מוחותיהם של חשודים לא הייתה כוללת את מיידוף מלכתחילה (מי היה מעז לחשוד בו בימים הטובים?), שלא לדבר על כך שסריקה כזאת יכולה להתבצע רק אם ה"יעד" לסריקה מסכים לכך... או שחוזרים לשאלת המפתח ומתירים למשטרה או לגורמי אכיפת חוק אחרים לסרוק מוחות של אנשים ללא אבחנה, וללא צורך בקבלת רשות מקדימה. מצב כזה, מורחב עד למקסימום, מתואר על-ידי אייזיק אסימוב בסיפור "כל הצרות שבעולם". נקודת המוצא של הסיפור היא מצב שבו זכרונו של המחשב המרכזי העולמי מכיל את פרטי אישיותם של מיליארדי תושבי כדור-הארץ. את כל פרטי אישיותם: נתונים ביומטריים, גיל, נטיות, מנת-משכל, התנהגויות קודמות, הכל-הכל. מדי יום, המחשב מעבד את כל הנתונים הללו, ומפיק אומדן של יום נוסף בזמן. כלומר, המחשב יודע לחשב מה כל אחד מתושבי כדור-הארץ יעשה היום. וזה כולל את כל ההצלבות האפשריות. מי יפגוש את מי, מי יעליב את מי, כיצד בדיוק יגיב הנעלב, וכיצד תשפיע תגובתו על הסובבים אותו. כך מגלה המחשב, מבעוד מועד, מי עומד לבצע פשע, היכן, נגד מי, ומתי בדיוק. זה המידע שהוא מוסר למשטרה, ומכאן ואילך, העניינים מתגלגלים בפשטות: השוטרים באים, עוצרים את הפושע המיועד, ב"מעצר מונע", עד שהסכנה שהוא יבצע פשע חולפת, ואז משחררים אותו לדרכו. אין ענישה לאחר-מעשה, ואם מישהו בכל זאת מצליח לעבור על החוק, סביר יותר שיענישו בשל כך את המשטרה שהתרשלה בתפקידה. השאלה מה קודם למה, המעצר לפשע או הפשע למעצר? והאם אפשר להעניש מישהו על פשע שעדיין לא בוצע והוא בגדר תוכנית, או אפשרות סטטיסטית בלבד? מזכירה את הסרט "דוח מיוחד", שנעשה על-פי ספרו של סופר המדע הבדיוני פיליפ ק' דיק ובכיכובו של טום קרוז, המגלם את ג'ון אנדרסון ממחלקת ה"קדם פשע", היוצא ללכוד רוצח פוטנציאלי שטרם ביצע פשע כלשהו (בעקבות "תחזית" שחזו שלושה "רואים" החוזים בחזיונותיהם את העתיד). העלילה מסתבכת והולכת, אבל השאלות המרכזיות נותרו כשהיו: האם שינוי העבר משנה את העתיד? האם אפשר להעניש מישהו על כוונותיו? או אפילו על מה שאולי יקרה לו? דיון ממוקד יותר בשאלות אלה מתקיים באחת משיחותיה של עליסה עם המלכה הלבנה בארץ המראה [תרגום: אהרן אמיר]:

"כך הדבר כשחיים אחורנית", אמרה המלכה בחסוד: "בתחילה תמיד הראש הולך מחרחר מעט...".

- "חיים אחורנית!", שנתה עליסה משתאה. "מעולם לא שמעתי דבר שכזה!".

- "אבל מעלה גדולה אחת יש בכך, שהזיכרון פועל בשני הכיוונים".

- "שלי בוודאי פועל רק בכיוון אחד", העירה עליסה, "איני יכולה לזכור דברים קודם התרחשותם".

- "זיכרון עלוב למדי הוא זה שפועל רק לאחור", העירה המלכה.

- "איזה מין דברים את מיטיבה לזכור?", ההינה עליסה לשאול.

- "הו, דברים שקרו בעוד שבועיים", השיבה המלכה כלאחר פה. "הנה דרך משל", המשיכה, וכדברה הדביקה בול גדול של גבס על אצבעה, "עניין שליח המלך. עכשיו עונשים אותו, והוא יושב בבית-הסוהר: והמשפט אינו מתחיל עד ליום ד' הבא: ואחרון-אחרון כמובן, בא הפשע".

- "ומה אם לעולם לא יעשה את הפשע?", אמרה עליסה.

- "הרי כך עדיף יהיה, לא כן?", אמרה המלכה.

עכשיו אפשר לחזור להתחלה ולחשוב מחדש על כל העניין. מה עדיף? לשמור על מלוא זכויות הפרט, כולל זכות השתיקה והזכות לצפות לפרטיות? (בידיעה שהפושעים מנצלים את הזכויות האלה לתועלתם); או לוותר מעט על הפרטיות, לקחת סיכון מסוים, לזרום עם הטכנולוגיה (דבר שכאמור יקרה בעתיד ממילא), ואולי אפילו להסתכן ב"ענישה מונעת" של אנשים שטרם הספיקו לבצע את הפשע שתיכננו?

שאלת זכותם של אנשי החוק לחפש על גופו של אדם, או ברכושו, נדונה באופן ברור מאוד בחוקה האמריקנית: למשטרה אסור לערוך חיפושים כאלה, ללא צו מיוחד החתום על-ידי שופט, או גורם מוסמך אחר. זה כולל את מכוניתו של החשוד, את ביתו ושדהו. הצו חייב להינתן לפני ביצוע החיפוש. בתי-המשפט מקפידים מאוד על הכלל הזה, וכבר היו לא מעט מקרים שבהם ממצאים מרשיעים שנמצאו בחיפוש שלא נערך לפי כל כללי החוק ודקדוקיו (כלומר, הצו הושג לאחר שהחיפוש כבר בוצע, או היה בעיצומו), נפסלו ולא התקבלו כראיות. בעיקרון, אלה גם הכללים באשר להאזנות ולצילומי סתר. כל זאת, כדי להגן על זכותו של אדם "לצפות לפרטיות" בתחומי רכושו. ובכל זאת, בתי-משפט אמריקניים קבעו בשנים האחרונות שחדירה משטרתית לשטחי קרקע פרטיים, אפילו מגודרים, לצורך הצבת עמדת תצפית או מכשירי האזנה, אינה מפירה את "הציפייה לפרטיות", משום שאין סיבה לצפות שאיש, באמת, לא יחדור לשטח פתוח פרטי. גם חיטוט בפח-האשפה של אדם, והעברת תכולתו לניתוח כימי/ביולוגי מעבדתי, הוכר כפעולה שאינה מפירה את זכויות הפרט.

השאלה היא, אם כן, לאיזו מידה של פרטיות יכול האזרח ההגון לצפות, והתשובה לשאלה הזאת משתנה ללא הרף. ובאמת, למה כבר אפשר לצפות כאשר בידי המשטרה מצויים מכשירי האזנה והקלטה סופר-רגישים, המסוגלים להקליט שיחות מעבר לקירות עבים, ממרחק של כמה קילומטרים? או מצלמות וידיאו טלסקופיות הקולטות קרינה אינפרא-אדומה, כך שהן צופות, למעשה, מבעד לקירות ולתריסים מוגפים? אם אתה מודע לקיומם של המכשירים האלה, אינך יכול לצפות לפרטיות בחדר השינה שלך, והמסקנה המתבקשת היא, שמי שמבקש להאזין למה שמתחולל שם (או לצפות בך), אינו זקוק לשום צו, וכל מה שהרשמקול שלו יקלוט - יוכל לשמש נגדך, למשל, בבית המשפט. נכון לעכשיו, מכשירים מהסוג הזה הם עדיין יקרים יחסית, ומצויים בידי שירותי ביון, או יחידות משטרה מיוחדות. אבל כידוע, מחירם של צעצועים מסוג זה צונח במהירות רבה, כך שאפשר להניח כי בעוד זמן לא רב, נראה אותם בידיהם של שוטרים מן השורה. הבה נתקדם מעט ונשאל: מה דינו של מידע שהגיע לידי המשטרה באקראי. כאשר אתה מאזין לנעשה בביתו של ראובן, יכול המכשיר הרגיש להעביר לאוזניך גם את הנאמר בביתו של שמעון. האם הממצאים הללו יהיו קבילים בבית המשפט? האם אפשר בכלל, במקרה כזה, לדרוש מהמשטרה להשיג צו האזנה בטרם האזנה? מחייבי השימוש בטכנולוגיה מתקדמת כזאת לצרכים משטרתיים, מנמקים את עמדתם בטיעון המוכר, ש"מי שאין לו מה להסתיר, אינו צריך לחשוש מעיקוב משטרתי". במילים אחרות, הם אומרים שבחברה טכנולוגית שמבקשת לאכוף חוק וסדר, איש אינו יכול לצפות לפרטיות, בשום מקום ובשום זמן. כלומר, עלינו להחליט מה אנחנו מעדיפים: לוותר על חלק מהפרטיות, או לחסל את הפשע. את שניהם ביחד - אי-אפשר לקבל.