|
- פחד טבעי. בחושך, חוש הראייה שאנו נוטים להסתמך עליו יותר מאשר על חושים אחרים, לא מתפקד. התחושה היא ש"אנו הולכים לאיבוד". מי שהתנסה כבר בחוויה המופלאה של "מסע בחשיכה" במוזיאון הילדים בחולון, אולי הצליח להרגיש עד כמה אנו תלויים בחוש הראייה וחשים אבודים בלעדיו. לא פעם, הפחד של ילד מפני החושך נובע בדיוק מהרגשה שהוא ילך לאיבוד, הוא "לא יראה לאן הוא הולך", וזה מסוכן בעיניו. וגם הוא לא מסוגל, בגיל הרך או כפעוט, לשלוף מהזיכרון (למשל) דרך מוכרת, בעוד שמבוגרים יכולים, ויש משהו מרגיע ביכולת החזרה, או בזיכרון של "איך מגיעים", ואיך הבית מאורגן למרות החושך. כלומר, למבוגר יש יותר יכולת לשליטה במרחב למרות חשיכה, בהתבסס על התנסות קודמת.
- פחד קולקטיבי. קרל יונג, שניסח את ההבנות בעניין ה"לא-מודע הקולקטיבי", דיבר על פחדים שמקורם בעבר הקדום שלנו, כפי שתואר כאן קודם. פחד מחושך הוא אחד הנורמטיביים שבפחדים אלה, שכן על-פי יונג, החושך מזכיר את האזורים האפלים של הנפש, המקומות שבהם אדם נפגש עם השדים שבו ועם השדים שבעולמו. אצל ילדים, הפחד מופיע כאשר מתעורר הדמיון הפעיל, והם מדמיינים "שדים" או "יצורים מפחידים" שיופיעו מן החשכה.
- פחד משפחתי. סיבתו פשוטה: לא פעם אנו מעבירים לילדינו את הפחדים שקיימים אצלנו. דרך מצוינת להעביר פחד היא לומר: "אין לך בכלל ממה לפחד" (כשבעצם אנחנו מדברים לעצמנו, ומנסים להרגיע את עצמנו)... אולי הילד עוד לא חשב לפחד, אבל כעת הוא מן הסתם יתחיל להיות מודאג. אני מכירה כמה אימהות שפחד מחושך קיים אצלן מילדות, הן תמיד "משאירות אור" בבית, גם כשכולם הולכים לישון, ולא מוכנות לצאת למקום חשוך לבדן. סיכוי טוב שפחד זה קיים כעת גם אצל ילדיהן. ועם זאת, נא לא להרגיש רגשות אשם. גם להורים מותר לפחד מחושך, אפילו להצהיר על כך ולהגיד שזה אולי לא הגיוני, אך לפעמים אני מפחדת...
- חרדה מפני חושך. בהבדל מפחד רגיל, חרדה היא מצב של חוסר תפקוד, ושל העצמת הפחד לממדים לא סבירים. למשל, כאשר ילד מתחיל להיות מודאג מהחושך כמה שעות לפני שיורד הלילה, מרטיב מרוב פחד, עסוק בנושא כל היום, מדבר על "יצורי חושך מפחידים" שיחטפו אותו. מצב כזה יתואר בספרות הקלינית כחרדה, משום שהוא מקיף וטוטלי, והוא דורש התייחסות, בייעוץ או בטיפול.
- פחד מידבק. יש פחדים ש"עוברים" כמו מגיפה. למשל, כשכל הילדים בגן מתחילים לדבר על יצורי החושך, ולתאר כמה החושך מפחיד... יש סיכוי שגם הילד שלכם יפחד פתאום, אפילו אם הרעיון לא היה שם קודם. השיחה יכולה אפילו להתחיל מגננת מסורה מדי שהחליטה לספר סיפור שעוסק בפחד מחשיכה, אפילו אם אף ילד לא העלה את הנושא.
|
|
- לא להיבהל מהפחד. לזכור שהתפתחות רגשית ושכלית תקינות מלוות בהופעה והיעלמות של פחדים. פחדים עולים "בקווי תפר" בהתפתחות, בשלבים שונים בילדות וגם בהמשך, בהתבגרות. צריך לזכור גם שלפחדים יש צד חיובי. למשל, חרדת זרים מעידה על היקשרות טובה עם ההורים. לעיתים קרובות, מגבירים ההורים את המהומה, בשל הבהלה שלהם מעצם העובדה שהילד העלה את הנושא: מדברים על זה, קונים מייד שלושה ספרים כדי "לעבוד על זה", ולא בטוח שצריך... אם הילד מרגיש שאנחנו לא מבוהלים, אלא "מכילים" את העניין ותומכים בו בלי להגזים, מחבקים אותו או יושבים לידו, אבל לא "עושים עניין" - יתכן שהדרמה תיעלם מעצמה.
- ללמוד מהאנשים הקדמונים. לרוב, מה שעזר להם הוא מה שיעזור גם לנו: הם הדליקו לפידים, ולנו יש מנורות לילה קטנות ונחמדות לשים בחדר השינה שלנו ושל הילד. הם הגבירו את תחושת היחד והשיתוף, ואנחנו יכולים להדגיש את יכולת החיבוק של המשפחה, את התחושה שיש מישהו לצידו, והוא מוגן.
- קבלה ואישור. הדבר הכי פוגע בעולם הוא כשמישהו אומר לך "זה שום דבר... זה כלום...". חישבו על עצמכם: כשאתם חשים כעס, האם הייתם רוצים שיגידו לכם "זה כלום..."? בדיוק כך הילד שלכם מרגיש, והוא מצפה שתאשרו: "אני רואה שזה ממש מפחיד בעיניך", ותקבלו: "אני יכולה להבין שככה אתה מרגיש", ואחר-כך אולי תשאלו: "יש לך רעיון מה לעשות עם הפחד הזה?" או "מה יעזור לך?". המשפט האחרון מחזיר אל הילד תחושה של שליטה, ותתפלאו כמה רעיונות טובים יש לו (גם הוא קרא את כל הספרים הנכונים..).
- בובת חושך. בובה מוארת שלוקחים למיטה או סתם בובה ש"מייעדים לה" תפקיד של עוזרת בכירה לענייני חושך. אפשר לשחק איתה: "בכלל, זו היא שמפחדת מהחושך", ו"איך נעזור לה?", ואפשר לקבל ממנה עצות: "מה היא חושבת עכשיו? זה כבר מספיק חשוך בשביל שניקח אותה אתנו לחברים?".
- מותר לפחד. מותר לפחד מחושך, מותר לפעמים לישון ליד ההורים, מותר להרגיש צורך במגע כשהפחד עולה. אל תדאגו, הוא לא יישאר לישון לידכם עד גיל 18, וגם אם הפחד לא באמת יעבור, הוא ילמד (כמו כולנו) להתמודד אתו במקרה הטוב, או להסתיר אותו במקרה הפחות טוב.
|
|