עקבנו בתדהמה אחר סיקור פרשת ההצתה במסגד (ולא הצתת המסגד) בתקשורת הישראלית ונפעמנו מהרגישות כלפי שריפת השטיח והספרים. יחד עם זאת תמהנו על חלוקת הקשב הסלקטיבית והשיטתית בין פשע לפשע, בין דם לדם, בין דת לדת ובין קורבן למשנהו.
ביום חמישי כ"ג בכסלו (10.12) יום אחד בלבד לפני ההצתה במסגד, שאיננו יודעים (וגם לא פורט בשום מקום) מה הנזק הכספי למקום, נעקרו ע"י ערבים 800 גפנים צעירים, מכרם באזור בנימין, בין נריה לנחליאל. הכרם שייך לתושב דולב שלומי כהן, חקלאי ותיק יליד עמק יזרעאל. הנזק: מאות אלפי ש"ח, והאירוע מתרחש באותו המקום בפעם השישית.
אין מחלוקת על זהות המבצעים ואין מחלוקת על הבעלות היהודית של הכרם. שיבת המשחיתים לכרם פעם אחרי פעם אחרי פעם גם מלמדת עמוקות על הרשלנות והחובבניות של רשויות החוק באזור, הצבא והמשטרה.
לכאורה, יש כאן את כל הנתונים לסיפור חדשותי: גם סיפור אנושי, גם רשלנות ממסדית שפוגעת באזרח הקטן, גם מתח פוליטי וטרור מעורב בפגיעה בעצי הארץ הזאת. אבל אצלכם נאדה, כלום, אפס, אפילו לא מבזק.
למען הסר ספק: תגובה על האירוע בכרם, הועבר לכל כתבי ההתיישבות - ללא יוצא מהכלל - מיד לאחר התרחשותו, כך שכולם ידעו על כך - ולמרות זאת האירוע הועלם, נמחק והוסתר. גם סרט שצולם במקום, ובו פירוט ההתנכלויות ותגובה בסטנד מדוברת הישוב דולב, והועבר למערכות - נעלם כלא היה.
האם תמשיכו ללהג באוזנינו על 'זכות הציבור לדעת', 'תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית', 'המדיה לימין האזרח הקטן מול הממסד' ושאר אמרות סרק?!
האם תמשיכו לפנות אלינו לבקש את תגובתנו, לבקש את שיתוף הפעולה שלנו רק כדי להציג מראית עין של סיקור מאוזן כדי שתוכלו להמשיך בתועמלנות השמאלנית שלכם באין מפריע?