כל משבר מייצר הזדמנויות

אני מבקש לשוב עכשיו לנושא שהעליתי בתחילת דברי - המשבר הכלל-עולמי, אך מזווית שונה. המשבר הפיננסי שחווינו בסוף שנת 2008 הוא בעל משמעות ריאלית עצומה. בחודשים האחרונים יש עלייה מהירה בשווקים הפיננסים, אך אסור שהיא תשכיח מאתנו את הלקחים של השבר. במהלך 2008 היה שלב בו מדד S&P 500 ירד ב-50%! תופעה דומה אירעה רק פעם אחת בהיסטוריה של שוק ההון, ב-1931, בשיאו של השפל הכלכלי החמור ביותר בהיסטוריה המודרנית. ברגעי הפחד של ספטמבר-אוקטובר שנת 2008, ראינו, בעולם כולו, ברמת החברות וברמת הפרטים כאחד, את החיפוש אחר הבנק הבטוח. במרכזים הפיננסים העולמיים התכנסו מדי ערב דירקטוריונים של חברות שדנו בשאלה היכן להפקיד את פיקדונות החברה. כל מי שהיה דירקטור בחברה עם פעילות רב-לאומית זוכר בבירור תקופה זו. המשבר חידד את ההכרה, כי העצב המרכזי של המערכת הפיננסית הוא הבנק המסחרי. לכן, הדגש הראשון היה בניית מערכת האמון מחדש, חיזוק ההון בבנקים ודגש על המשך בנייה ושכלול של מערכות ניהול סיכונים. המשבר הפיננסי היה בלתי-נמנע, כיון שיעדי התשואה להון הלכו וגדלו, והם דחפו להגדלת מינוף וסיכונים. המודל של בנקי השקעות וה-HEDGE FUNDS של תשואה ברמות של מעל ל-20%, גרם גם לבנקים המסחריים להעלות את יעדי התשואה לשיעור דו-ספרתי גבוה. תוסיפו לכך סביבת ריבית אפס - והתוצאה הייתה כתובה על הקיר. בכלכלה הגלובלית, נראה כי תנועות ההון החופשיות והמירוץ אחר התשואות, הגבירו את התחרות והיעילות הכלכלית, אך גם יצרו את הסיכונים, שהובילו למשברים חוזרים ונשנים. אסור שנשכח שמי שהציל את המערכת הפיננסית העולמית היו הממשלות והבנקים המרכזיים בארה"ב ובאירופה, שהזרמות הכספים שביצעו ייצבו את הבנקים. הזרמה זו היא שגרמה לכך שעברנו את שיא המשבר, הביטחון חזר ומספר חודשים לאחר מכן, התחלנו לראות את ה-rally, התהפכות המגמה, תחילה בשוק ההון, ואת סימני ההתאוששות בשוק הריאלי לאחר מכן.

כל גוף עסקי וכל מדינה חייבים להגדיר לעצמם יעדים ארוכי טווח ואת האסטרטגיה להשגתם. כולנו מתמודדים עם האילוצים המיידיים אך חייבים לשמור על האיזון מול המטרות ארוכות הטווח. כשנכנסתי לבנק הפועלים, הכרזתי על אסטרטגיה שקראתי לה Back to Basics שמשמעותה, חיזוק הנושאים שמאז ומתמיד היינו חזקים בהם; חזרה למקורות העוצמה ההיסטוריים, בשילוב חדשנות. כתוצאה מכך, הבנק נמצא בימים אלה בתנופת עשייה. המתבססת על האסטרטגיה הזאת. כדוגמה לחזרה למקורות אזכיר את חידוש התוכנית "דן חסכן", שמדגישה את החינוך לחיסכון לדור הצעיר. ואילו דוגמה לחדשנות היא התגייסותנו לקידום טכנולוגיות המפיקות אנרגיה סולארית ופתרונות המימון שאנו מציעים לנושא זה. יסוד חשוב ביותר באסטרטגיה של הבנק הוא העמדת עובדי הבנק בחזית הפעילות שלנו, מתוך הבנה עמוקה, כי הם מהווים את בסיס היתרון התחרותי שלנו. עובדי הבנק, פועלים על בסיס ערכים של מקצוענות, הוגנות ומחויבות, תוך שהם שמים את הלקוח, צרכיו והעדפותיו במרכז פעילותם. בשוק מאוד תחרותי, בכל פלח, הבנק צריך להיות גדול וחזק אך גם זריז, לוחם על כל לקוח, וממוקד במתן שירות מיטבי. כי לקוח מרוצה הוא הדרך הבטוחה להביא לצמיחה ולהצלחה. אסטרטגיה זאת של Back to Basics, כך אני מאמין, נכונה גם ברמת המדינה. זו האסטרטגיה שתמזג את התנופה והאמונה שכל-כך ציינו את ימיה הראשונים של מדינת ישראל, יחד עם חזון חדש ומקורי, שותפות, מקצוענות וחדשנות טכנולוגית. היא צריכה לעסוק בדרכים להאצת הפיתוח הכלכלי. שפר מזלנו, ואנו נמצאים במצב מיוחד: בישראל, בניגוד לרוב המשקים המפותחים, אין כיום בעיית מימון! בין המערכת הבנקאית לבין שוק ההון החוץ-בנקאי, יימצא פתרון מימוני לכל חברה ופרויקט ראויים. זהו מצב שונה מרוב מדינות העולם כיום, וזהו חלון הזדמנות לשפר את מצבנו היחסי. בשוק שמרוכז בחלוקת העוגה המשקית, חשוב יותר, בוודאי היום, עם ההזדמנויות הנפתחות לפנינו, לחשוב איך להגדיל את העוגה הזאת.

חזרה למקורות משמעה גם כי אנחנו צריכים להתרכז בשני נושאים שקיימת לגביהם הסכמה רחבה: הראשון - האצת פיתוח התשתית הפיזית במדינה; השני - פיתוח ההון האנושי והשקעה בחינוך. בתחום התשתיות, שני פרויקטים משמעותיים יכולים להוות עוגנים: הראשון - מעבר צה"ל לנגב, שיש להאיץ אותו ולתכנן עכשיו כיצד למקסם את השפעתו על אזור הדרום. השני - המעבר לשימוש בגז שמבוסס על שדות גז שנמצאו ליד חופי ישראל. התגליות הללו מאפשרות לא רק ביטחון בתחום אספקת האנרגיה, אלא גם קיבוע של עלויות נמוכות בתקופה שהתחרות הבינלאומית על ייצור ומחירים הולכת וגוברת. לגבי פיתוח ההון האנושי וההשקעה בחינוך, הנושא המרכזי של הדיונים בבוקר זה, חשוב להזכיר לעצמנו כי האסטרטגיה של ישראל, עוד בעשורים הראשונים לקיומה, הייתה לנצל את תשתית ההון האנושי, כדי לפתח תעשיות מתקדמות ובעלות ערך מוסף. אסטרטגיה זו תרמה ביותר לפיתוח מגזרי ההיי-טק בישראל והביאה בשעתה את האוניברסיטאות בארץ לשורה הראשונה של המחקר העולמי. המחשה לכך קיבלנו בשנים האחרונות, כאשר חוקרים ישראלים זכו בפרסי נובל ברפואה, בכלכלה ובכימיה. אלא שפירות אלה הם תוצאה מזרעים שהוטמנו באדמה לפני עשרות שנים. לצערנו, בעשורים האחרונים ההון האנושי שלנו נשחק. רמת החינוך נמצאת בתהליך של נסיגה. עדיין יש לנו יתרונות בתחומים מסוימים, אבל הם בסכנה. המדינה משוועת להשקעה בחינוך בדרכים שיגבירו את המצוינות ויבססו את היתרון הישראלי. החינוך אינו הוצאה אלא השקעה, ההשקעה הטובה ביותר שלנו. אין פרויקט ראוי יותר מהשקעה מסיבית בחינוך, ואם יש מגבלות תקציביות, צריך לקבל החלטה אמיצה ומתחייבת - להגדיל את ההשקעה בחינוך על-חשבון תחומים אחרים. ההשקעה בחינוך היא גם המפתח האמיתי למוביליוּת חברתית - לצמצום הפערים החברתיים, על-ידי מתן הזדמנות הוגנת למצות את מלוא הפוטנציאל הטמון בכל אחד ואחת מאתנו. התנאים הדרושים על-מנת להתקרב להגשמת יעד זה הם חיזוק מעמד ההשכלה וההוראה, הדגשת לימודי הליבה וצמצום מספר התלמידים בכיתות, בעיקר באזורים החלשים מבחינה סוציו-אקונומית. זו תהיה הדרך הטובה ביותר לצמצום הפערים בחברה הישראלית, כאשר הכוח המניע אותה הוא חתירה למצוינות והגשמה.

כיום מדובר רבות על קיימוּת, Sustainability. הגישה המתקדמת רואה היום בערך הקיימוּת הרבה יותר מאשר "פעילות ירוקה". קיימות היא מדיניות ואסטרטגיה ארוכות טווח, שנועדו לשמר ולפתח את היכולת של הדורות הבאים לחיות ברווחה. על-פי גישה זאת, אין פעולה "מקיימת" יותר עבורנו בישראל, מאשר השקעה בחינוך. הקהילה העסקית אינה באה להחליף את הממשלה בפעילותה בתחומי החינוך. אבל נראה לי, כי העיסוק ההולך וגובר בתרומה ובפרויקטים של הסקטור העסקי בתחום החינוך מבטאים את הדאגה והחשיבות שאנו רואים בשמירת איכות החינוך וקידומו. בבנק הפועלים למשל, החלטנו להקדיש מעל ל 50% מסך תרומתנו לקהילה לקידום החינוך. כהורים, כמעסיקים וכאזרחים, נראה כי הקהילה העסקית ואף הציבור כולו מאוחדים בצורך להפוך את החינוך לפרויקט המוביל במדינת ישראל. היזמוּת הישראלית, בשילוב עם טכנולוגיות חדישות, שילוב שמפתיע אותי כל פעם מחדש, הניבו כבר מספר פרויקטים בתחום החינוך הפועלים בשטח והביאו לתוצאות מדהימות. לדוגמה - פרויקט "סיסמא לכל תלמיד", שמצייד את התלמידים במחשבים ניידים וברשת תקשורת, והוא משנה שיטות הוראה ובעיקר משנה את התפיסה העצמית של המורים ושל התלמידים. המדינה צריכה לאמץ פרויקטים מוצלחים מסוג זה ולאפשר את הרחבת פריסתם לאוכלוסיות בהיקף רחב הרבה יותר.

אנחנו צריכים להפנים את חשיבות היציבות של המערכת הפיננסית, שהיא קריטית לכלכלה הריאלית. התרחיש הסביר והמקובל על רוב הכלכלנים, אשר על פיו גם אנחנו עובדים, הוא שאנו נמצאים לאחר שיאו של המשבר, ושהעולם מתייצב על תוואי של יציאה ממיתון וחזרה הדרגתית לצמיחה. אולם ברקע קיים גם תרחיש אחר, פסימי יותר, החוזה עוד גלי הדף, הנובעים מהחוב הרב שלקחו מדינות, בכדי לטפל בהורדת המינוף של החוב הפרטי. עלינו, על כולנו, להבטיח את יציבות המערכות הפיננסיות. לכן, גם כשאנחנו מתכננים את הפעילות על-פי התרחיש הריאלי, המקובל על רוב הכלכלנים, אנו עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות, ונעים בזהירות המתחייבת. ישראל עברה בשנים האחרונות רפורמות כלכליות שונות. בשוק ההון עברנו את השינוי המבני הקרוי "רפורמת בכר". למרות שניתן למתוח ביקורת גם על מהותה של רפורמה זו, דומני שעיקר הביקורת צריכה להתמקד בתחום הביצוע. אם יש מסקנה אחת ברורה, הרי היא שצריך להיזהר מהקלות הבלתי-נסבלת של הרפורמות הגדולות והמהירות. לכן, הדבר האחרון שצריך לדבר עליו עכשיו הוא רפורמה חדשה בשוק הפיננסי. עכשיו צריך לבדוק איך משפרים בזהירות את עבודת השוק המוסדי ומייצבים אותו. איך, בכמה כללים פשוטים יחסית, מבטיחים שרמת הסיכון שלו תהיה סבירה. לפריחת השוק המוסדי, החוץ-בנקאי, ולכסף שהוא מזרים לחברות יש השפעות חשובות וחיוביות על הצמיחה במשק. שוק זה צמח מהר מדי, אבל יש לו תפקיד מאוד חשוב, בהבטחת הצמיחה של המשק הישראלי. מבחינתי, היחסים בין המערכת הבנקאית לבין המערכת המוסדית, החוץ-בנקאית, צריכים להיות שילוב של תחרות ושיתוף פעולה, מה שקרוי בעולם ההיי-טק co-opetition. יש תחרות בין שתי המערכות על אספקת האשראי, אך המוצרים שהן מציעות הם משלימים, ולכן, חלק ממסקנות ועדת חודק שכוונתן הייתה - בצדק - לשפר את שיטת קבלת ההחלטות ולקיחת הסיכונים של המוסדיים, הינן מוטעות, שכן הן יצרו מוצר זהה להלוואה הבנקאית.

השוק הבנקאי והשוק החוץ-בנקאי הם שני שווקים נפרדים, שמציעים שני מוצרים שונים, המשלימים זה את זה. השוק הבנקאי הוא המקום שבו יינתן אשראי לטווח קצר ובינוני, בעוד שהשוק המוסדי יספק את המימון לטווח הארוך. השוק הבנקאי קרוב ביומיום ללקוח והוא אוחז בביטחונות. לכן הסיכון שלו נמוך יותר, אך גם התשואה המצופה נמוכה יותר. השוק המוסדי צריך לשאוף לקבל תשואה גדולה יותר, אך יצטרך בהתאם לכך לקחת על עצמו סיכון גבוה יותר. הבעיה נוצרת כאשר המערכת הישראלית, עקב התחרות החריפה, מתמחרת את הסיכון נמוך מדי. מניסיוני, אני יכול לקבוע כי כאשר שוקלים להביא גופים זרים שישתתפו בתחרות על מימון פרויקט ישראלי, מגלים שהגוף הזר שמוכן להשתתף בתחרות ידרוש מרווח גבוה יותר, והיקף המימון שהוא יעמיד יהיה נמוך יותר מזה של הגופים הישראלים. הסיבה לכך נעוצה במצב הייחודי שלנו שהתייחסתי אליו קודם לכן: אנו מצויים במשק שמייצר תזרים חיסכון חיובי. צבר ההון הנחסך צריך להיות מושקע. אם אין לו לאן לפנות, הוא יפנה לחפש נתיבים מסוכנים יותר. לכן, הפניית הכסף המוסדי לתוואי השקעות של פרויקטים בישראל הוא צורך לא רק של המדינה, כי אם של הגופים המוסדיים. אם נבין מצב זה לעומקו ונדע כיצד לנצלו בצורה מושכלת, נוכל להביא לשילוב מוצלח של פיתוח תשתיות וחינוך באמצעות ההון הקיים במדינה, ועל-ידי כך - ליצור מנוף גדול ורב-ערך לצמיחה. זהו "המנוף החיובי" - שילוב כוחות בין הציבורי לפרטי. לסיום: אם נדע להגדיר את היעדים הלאומיים, להתוות את האסטרטגיה להשגתם, ובעיקר - ליישמה בנחישות וביעילות, נוכל לנצל את ההזדמנות הפיננסית והערכית הפתוחה בפנינו - להביא בעשור הקרוב לצמיחה, לשגשוג ולצמצום פערים, שמהם תיהנה כל האוכלוסיה בישראל.