במחשבה ראשונה אתה מוצא היגיון ברעיון לחוקק חוק שימנע מתושב חוץ להחזיק בישראל עיתון שיאפשר לו לבחוש כהוגן בענייני המדינה ולתמרן את הציבור בישראל ממרחק אלפי מילין.
אבל כשאתה רואה מי דוחף את הרעיון הזה, אתה מבין שלא החרדה לדמוקרטיה היא זו שמניעה אותו, אלא החרדה לאובדן כוח - פשוטו כמשמעו.
כי כשאתה מנסה להתחקות אחר בעלי העיתונים המודפסים שלנו מובטחת לך סחרחורת של ממש - תוך כדי מרדף אחר האינטרסים המנוגדים, הבעלויות הצולבות והבריתות לרגע.
ובכל זאת יש משהו מקומם בעובדה שטייקון מסדר הגודל של שלדון אדלסון מחליט שבא לו לחנוק את העיתונים שלנו בעזרת חינמון.
זה לא שאני מת על נוני
מוזס. בכלל לא.
אבל נוני מוזס הוא מכאן.
נוני מוזס מעצבן אותי כי הוא מכאן.
שלדון אדלסון לעולם לא יעצבן אותי.
כי הוא לא מכאן.