האמריקנים שאנסו את נתניהו לגזור את גזירת הקפאת הבנייה, עשו עימנו לפחות חסד אחד: הם לא הפרידו בין שני צידי הגדר, ובכך לימדו לקח את השוגים באשליית "הקונצנזוס", שכמה מהם יושבים בגוש עציון, באריאל, במעלה אדומים ועוד, החושבים שאליהם לא תגיע הרעה. ההקפאה אמורה להמחיש להם שגורל אחד לכל ההתיישבות. אין מיוחסים, ומוטב להילחם יחד. אחדות הגזירה הזאת היא רבת-משמעות, מפני שהאמריקנים לא עשו את זה במקרה. זו משנתם העקרונית של אובמה וחצרו, לדחות את כל תורת "הגושים", ובצדק, מבחינתם. מפני שאם גם ירושלים - לשיטתם - חייבת להימסר לערבים, גוש עציון או מעלה אדומים לא כל שכן!
יוצא, שכולנו מחויבים לסדר את מחשבותינו מחדש ולהפנים, שתפיסה מדינית שליוותה אותנו שנים רבות אבד עליה הכלח. אצל האמריקנים עכשיו - כמו אצל הערבים תמיד - זה הכל או לא כלום, כפי שהיה ראוי להיות גם מבחינתנו: אם ארץ ישראל אינה מתחלקת בקו הירוק, היא אינה מתחלקת גם לאורך הגדר. מכאן ואילך, הבה נשנן לעצמנו: אין "יישובים מרוחקים", מצורעים, לעומת מקומות חסינים, החוסים בצל הקונצנזוס הקדוש. כולנו "ישובים מרוחקים" וכולנו "גושים" - הכל ארץ ישראל, הארץ המובטחת, מולדת ואדמת קודש לעם ישראל על כל חלקיו.
בדיווח הראשוני על החלטת הממשלה בעניין "מפת העדיפויות הלאומיות" סופר על כוונה להעביר את כל היישובים שממזרח לגדר לוועדת חריגים, ובכך לקלקל את "אחדות-ההקפאה" החדשה. בכך הייתה ממשלת הליכוד (מכל הממשלות!) נותנת גושפנקה פוליטית סופית לגדר, מסמנת לאורכו את קו חלוקת הארץ מחדש. נראה, שברגע האחרון איזה מלאך טוב התערב והשאיר לנו את האחדות החדשה שיצרו האמריקנים והערבים שלא בטובתנו: מה אצלכם כדי להרע - כל היישובים היינו הך, גם אצלנו כך - אבל כדי להיטיב.
יתר על כן, ככל שיישוב מרוחק יותר ומסוכן יותר, כך הוא זוכה בעידוד יותר גדול. שאם לא כן, נגיע חלילה למידת סדום, לעולם מוסרי הפוך, שבו מענישים דווקא את הטובים. בימים יותר שפויים, ככל שהתיישבות הייתה יותר מבודדת קשרו לה יותר כתרים, שרו לה שירים והזרימו אליה תקציבים. חניתה, למשל, לפי הערכים המפוקפקים של "מחנה השלום" בימינו, הייתה צריכה להיות מנודה: מרוחקת, מבודדת, תקועה עמוק בתוך השטח הערבי, וגם - על ההר, "נוער גבעות" רחמנא לצלן!
המפה החדשה של אזורי העדיפות מחזירה אלינו מעט מן השפיות, בניגוד למידת סדום שהתגלתה בהקפאה. מה הפלא, שהתקשורת העוינת, וכל השמאל, נזעקו ונרעשו: מה פתאום איתמר? ומה פתאום הר-ברכה, ההתנחלות של ישיבת הסרבנים? הלא את אלה כבר השלכנו מזמן אל מחוץ למחנה!
וכשם שהגיעה לנתניהו ביקורת קשה על כניעתו ללחץ האמריקני בעניין ההקפאה, כך מגיעים לו שבחים על עמידתו בלחץ של ברק והתקשורת העוינת והמסיתה, ומסתמא גם בלחץ אמריקני, עמידה שהחזירה לנו מעט מן השפיות הלאומית.
האחדות החדשה משני צידי הגדר עומדת בפני מבחן חדש, הלא היא הפגיעה ברב אליעזר מלמד ובישיבת ההסדר שלו. האם ישלימו יתר הישיבות עם השלכתו לכלבים? או שמא נזכה לראות עמידה סולידארית משותפת? הלא הרב מלמד לוחם כאן על כבודם ומעמדם של כל הרבנים, שלא יפסלו את סמכותם בענייני הלכה ומצפון, ובוודאי שלא ישללו מהם את חופש הדיבור. וגם זאת, שלא יתייחסו אליהם בפחיתות כבוד כמו אל עבריינים, ששולחים להם "זימון" למקום ולשעה מוכתבים מראש, והזימון הוא ל"שימוע". הופעתו של הרב אליעזר מלמד - מכובדת, מדודה ועומדת על שלה - הוסיפה כבוד רב להתיישבות כולה. נזק כבד ייגרם לכולנו אם חבריו ישאירו אותו לבד בשטח ולא יעמדו מאחוריו כאיש אחד.
אהוד ברק, שמדיניותו ההרסנית בענייני ארץ ישראל מתגלה בימים אלה בכל מערומיה, קיבל שתי מכות - את חוק משאל העם, ששריין את ירושלים, הגולן ושטחים מישראל הריבונית שאנשי השלום זוממים לקרוע מן המדינה, ואת מפת העדיפויות הלאומיות. כעת הוא מנסה לשקם את מעמדו ב"מחנה השלום" על-ידי דיכוי רבני ההסדר והשפלתם, אך זו חרב פיפיות. אם יעמידו מולו חזית מאוחדת, דווקא הפרשה הזאת עשויה לקרב את קץ הקריירה הפוליטית שלו, וזו תהיה ברכה לעם ישראל.