במוצ"ש הופיע השר
דן מרידור בתוכנית הטלוויזיה "פגוש את העיתונות" וענה על השאלות שהציגו לו שתי מראיינות קצרות רוח (דנה וייס ואיילה חסון), שאין להן זמן לשמוע את התשובה, ולכן אינן נותנות להשלים משפט, אבל יש להן רצון לשאול כמה שיותר שאלות שחלקן אינן אלא הבעת דעה בתחפושת שאלה.
אבל מרידור, כבר די מנוסה בראיונות מעין אלה, עמד במשימה באופן מכובד למדי. ענה על מה שחשב לנכון, הרחיב היכן שחשב שצריך, ונמנע מלהיגרר לנושאים שהמראיינות ניסו לדחוק אותו לשם ושהוא חשב שאין לו עניין להתייחס אליהם.
אבל למרות שדיבר באופן מסודר וקולח, לא הייתה לו אפשרות להימנע מלחזור על אמירות שגרתיות שפוליטיקאים בורחים אליהן כשאין להם תשובה אמיתית טובה. מבחינתו של איש מנוסה כמרידור בפוליטיקה הישראלית, זו דרך עדיפה מאשר לשחרר אמירה שתעורר עליו תגובות כאלה שיצטרך אחר-כך להסביר אותה.
כשנשאל מה הוא עושה בתפקידו כ"שר לענייני מודיעין", השיב שהוא מרכז את הטיפול בנושאים אלה מטעם ראש הממשלה. כלומר, בעצם אין משרד שיש לו אחריות ביצועית לתפקודו, והוא משמש כשר בלי תיק המטפל מטעם ראש הממשלה בנושאים שבתחום תפקידי ראש הממשלה. אבל, הוסיף, אלו נושאים חשובים והוא משתדל לתרום תרומתו בדיוני "השביעייה", ובקבינט. כשנשאל שאלת המשך מדוע יש צורך בכל-כך הרבה שרים בלי תיק ובממשלה מנופחת כמו זו המכהנת, לא הייתה למרידור תשובה של ממש והוא ברח לאמירה השדופה כי גודל הממשלה על שריה וסגניהם "הוא מחיר הדמוקרטיה", כי זו התוצאה הנובעת מתוצאות הבחירות.
נכון שלראש הממשלה היו כל מיני אילוצים בהרכבת הממשלה ושהוא חשב שיש צורך לפזר כיבודים לכל אחד במערכת הפוליטית שאיים כי יעשה שריר, וכל זאת על-מנת להרכיב קואליציה. אבל להגיד שלא הייתה אפשרות אחרת? זה פשוט לא נכון. להטיל את התוצאה על הבוחר/הציבור הישראלי זו כבר ממש חוצפה.
ישאל השואל: נוכח המחיר הכלכלי הכבד של אחזקת ממשלה מנופחת של שרים וסגני שרים וכל המנגנון המנופח שנבנה מסביבם, נוכח תוספות השכר הנכבדות השמורות לשרים, לח"כים ולצמודים אליהם, נוכח הצ'ופרים והכיבודים של הנסיעות, המשלחות ו"שאר הירקות" שבכירינו ונבחרינו נהנים מהם, וכל אלה, כפי שאומרים לנו, הם "מחיר הדמוקרטיה", איך זה שמעז שר האוצר
לקום ולהגיד שפסיקות בג"צ הכרוכות בתקציבים הן הפקרות. אל נא תאמרו כי ההטבות של הבכירים והממשלה המנופחת הן הוצאות שוליות מסך כל התקציב. זה כבר מזמן לא. כל ההוצאות הללו מסתכמות במיליונים רבים, ועוד לא אמרנו מילה על הנורמה הציבורית העולה מהן.
אז ממשלה מנופחת וכל ההוצאות הנגזרות מכך, זה כורח הנובע מהמשטר הדמוקרטי ומתוצאות הבחירות, על-פי נבחרנו (דן מרידור הוא לא היחיד שהתבטא כך), ופסיקות בג"צ המגנות על זכויות אזרח אלמנטריות וחוסמות עיוותים בהקצאת משאבים הן הפקרות תקציבית? מה מתכוון שר האוצר לומר? האם האוצר ופקידיו נקיים מטעויות, מיצירת עיוותים וכשלים? אולי כדאי לבדוק במשרד פנימה את השיקולים להחלטות השונות לפני שמתנפלים על בית המשפט? האם הוא (בית המשפט) והחלטותיו הם לא חלק ממשטר של חברה דמוקרטית?
אבל, כנראה שאין גבול גם לחוצפה. הנה, יו"ר ועדת הכספים יוצא גם הוא נגד פיקוח בג"צ בנושאים כלכליים. תגידו, נבחרינו היקרים, מדוע לתת לכם את כל הסמכויות ולא להפקיד על שיקול דעתכם שומרים בדמות שופטי בג"צ.
לשאלה הזו יש תשובה: החוצפה היא שלהם (של הפוליטיקאים), האדישות היא שלנו. של האזרחים.