במעמד קבלת פרס נובל לשלום, הפתיע הנשיא אובמה בנאום ריאליסטי של התפכחות מחזון האשליות וההבטחות במהלך מסע הבחירות ולאחריהן:
"אני כמו כל ראש מדינה, שומר על הזכות לפעול באופן חד-צדדי במקרה הצורך, כדי להגן על מדינתי"
"תנועות שלום המתנגדות לאלימות לא הצליחו לעצור את היטלר"
"משא-ומתן לבדו אינו יכול לשכנע את מנהיגי אל-קאעידה להניח את נשקם"
"אלה ששואפים לשלום לא יכולים לעמוד בשקט כאשר מדינות מחמשות את עצמן למלחמה גרעינית"
"לומר שהמלחמה היא לעתים חיונית, איננה ציניות אלא הכרה בהיסטוריה"
"כדי לפתור סכסוכים יש לצאת מהתבנית המחשבתית של הפְרָדַה שחור ולבן, שלום ומלחמה"
מה הן המסקנות שיש להפיק מתחילתה של ההתפכחות?
- הפסיכוזה האמריקנית והבינלאומית מהאובמאניה, שעשויה לשנות את העולם לטובה, חלפה ועברה בתום שנה לכהונתו של אובמה.
- ההתלהבות הכמעט משיחית, שאפיינה את נאומיו לפני הבחירות ולאחריהן, של מנהיג, בדמותו של כביכול משיח מודרני, התרסקה והתפוגגה.
- הקסם הנאיבי שדבק באזרחים ובפוליטיקאים, בעולם ובישראל, של ציפייה למנהיג שמסוגל להבטיח ולברוא עולם חדש שכולו טוב, התנפץ תוך שנת נשיאותו של אובמה, אל מול הצטברות הבעיות של הריאליזם האמיתי.
- אפילו נאומי החזון לשלום אידיאלי, אותם השמיע אובמה בברלין, בפראג ובקהיר, כמנהיג המעצמה הגדולה בעולם, אינם יכולים לעָצֵב סדר עולמי חדש. עולם שמלא ברוע, בשנאה, בטרור, בקיצוניות, בסכסוכים, במלחמות ובג'יהאד גלובלי ובאיסלאם רדיקלי.
- רצונו של אובמה להסתייג ולהתבדל, טוטאלית, ממדיניותו של קודמו, הנשיא ג'ורג' בוש, נכשל במבחן התוצאה. הוא שולח תגבורת של עשרות אלפי חיילים אמריקנים להילחם באפגניסטן, במקום הבטחתו לצמצם מספרם, בתהליך יציאה משם ומעירק.
- בניגוד לקודמו בוש, שניהל מאבק ללא פשרות נגד הטרור האיסלאמי, מאז הפיגוע במגדלי התאומים, הכריז אובמה, מיד בתחילת כהונתו, שברצונו לפתוח במדיניות של דיאלוג, שותפות והבנה עם כל אויביה של ארה"ב: עם קוריאה הצפונית, אירן, סוריה וונצואלה. הוא אפילו כתב מכתב ברכה אישי של פיוס למנהיגה הדתי של אירן, לרגל חגה הלאומי. ומה התוצאה? כישלון! קוריאה הצפונית ואירן מצפצפות עליו בהתרסה, ואילו צ'אבז מוונצואלה ממשיך בנאומי הסתה נגד ארה"ב ובגיוס תומכים בדרום אמריקה. סוריה כורתת ברית צבאית אסטרטגית עם אירן, וגבולה ממשיך להיות מסדרון לאספקת נשק ומתנדבים למלחמה נגד ארה"ב בעירק.
- בנאומו בקהיר, רצה אובמה לפתוח במסע פיוס עם העולם המוסלמי. הייתה לו ציפייה שהדבר יביא למתינות מצדם לבעיותיה של ארה"ב במזרח התיכון, ובמלחמתה בטרור באירן, באפגניסטן, בפקיסטן ובסוריה. התוצאות מאכזבות. האיסלאם הרדיקלי מאיים גם על מנהיגי המדינות הערביות המתונות של מצרים, ירדן, מרוקו וסעודיה.
- ארה"ב היא היצואנית הגדולה בעולם של מהפכה דמוקרטית, שמנהלת מסע נאיבי להשלטת דמוקרטיזציה בחברות שבטיות ובמדינות המוסלמיות: בעירק, באפגניסטן, וכן בניסיון הכושל והמתמשך גם בשטחי יש"ע ועזה להקמת מדינת פלשתין דמוקרטית, בתמיכתו התקיפה של אובמה. אפילו המנהיג המהפכני הזה עוד לא הבין שאין שום סיכוי לניצחון דמוקרטי, בחברה מוסלמית, ערבית ושבטית, שאינה בשלה למהפך שכזה. אמריקה מקריבה דם ומשאבים אדירים להגשמת החלום הדמוקרטי בעולם המוסלמי, וממשיכה לשקוע בבוץ. ארה"ב מנצחת במלחמה בעירק ובאפגניסטן, אבל מפסידה לאחריו בניסיון לייצב משטר אזרחי דמוקרטי מקומי.
- העובדות הגיאופוליטיות בשטח מובילות למסקנות מייאשות:
- ארה"ב מובילה מאבק נאיבי לדמוקרטיזציה בחברה האיסלאמית ונכשלת.
- אירן מובילה מאבק אפקטיבי לייצוא המהפכה האיסלאמית ומצליחה.
- אוסמה בן-לאדן ואחמדינג'אד מובילים טרור איסלמי גלובלי בהצלחה.
- אובמה בן חוסיין והמערב האירופי מנהלים מדיניות של פייסנות והססנות.
- אירופה נמצאת על פרשת דרכים. עשרות מיליוני המהגרים המוסלמים שחיים בה יצרו ציוויליזציה איסלאמית מתבדלת ומאיימת. בערים רבות באירופה נוצרו גטאות מוסלמיים שנשלטים על-ידי קנאי דת. אלפי המסגדים ברחבי היבשת משמשים חממות להסתה אנטי-מערבית ולגיוס מתנדבים לג'יהאד הגלובלי. פיגועים, הפגנות והתפרעויות היו בלונדון, במדריד, בקופנהגן, בפריס, במאלמו ועוד. הם תובעים להחיל את חוקי השריעה. הם מהווים כוח אלקטורלי משמעותי מסוכן. הפוליטיקאים האירופים נרתעים ומהססים לנקוט צעדים נגד הסכנה האיסלאמית. אֶירוֹעָרַבִיָה - לאור חולשתה של הדמוקרטיה, המהגרים המוסלמים החלו לחוש ביטחון עצמי מופרז, שמוביל אותם לקיצוניות גוברת של תביעות ליצירת אוטונומיה מוסלמית דה-פקטו באירופה. המוסלמים מאמינים, שאם אובמה השחור, עם רקע משפחתי מוסלמי, הצליח לנצח ולהיבחר לנשיא ארה"ב, גם הם יכולים לנצח באירופה ובעולם.
לסיכום: אם אומנם נאום ההתפכחות של אובמה מסמל שינוי אמיתי בגישתו ובמדיניותו לעתיד הקרוב, מסקנתו תהיה חייבת להתבסס על ההיגיון האומר כי שלום העולם מוּתנה בבלימת הג'יהאד הגלובלי של האיסלאם הרדיקלי, ולא במאמץ הנאיבי להחדרת הדמוקרטיה בנוסח המערבי לחברות ולמדינות בעולם המוסלמי. זו הדילמה בפניה עומד הנשיא אובמה ואירופה. גם אובמה הספיק כבר לדעת כי מה שרואים מגבעת הקפיטול שונה ממה שרואים בגבעות שטחי האיסלאם. |