עם גיוסו ב-86' התגלגל האוזר בין תפקידים שונים. באחרון שבהם, ביחידת ההסברה, נגע לראשונה בעולם התקשורת שיעסיק אותו רבות בהמשך. עם השחרור פנה ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. במקביל ללימודים החל לטפס במהירות בין תפקידים ציבוריים שונים, מרפרף ליד הפוליטיקה אך נזהר מלקפוץ לבריכה.
ב-1992 שימש כדובר התאחדות הסטודנטים. שנה אחר כך מונה להיות יועץ התקשורת של יו"ר הליכוד הצעיר, בנימין נתניהו. אחרי שנתיים פרש למשרד עורכי דין, אך ב-96', עם ניצחון נתניהו בבחירות, קידם מטעמו ומטעם שרת התקשורת דאז, לימור לבנת, את פתיחת שוק התקשורת לתחרות. כימני מצוי, החזיק האוזר בדעות שליליות למדי על התקשורת. הוא סבר שהיא שמאלנית, ניסה להפריט את רשות השידור, ובאופן כללי צוטט בעיתוני התקופה כאומר שצריך "לעלות עם טרקטור על מבנה השידורים הנהוג בישראל, להרוס אותו ולבנות הכול מהתחלה". את משנתו זו הצליח ליישם בעיקר בשוק הטלוויזיה.
החותם המרכזי של האוזר מהתקופה ההיא הוא קידום פתיחתו של ערוץ מסחרי נוסף - הידוע כיום כערוץ 10 - ומאבקו לשבור את המונופול דאז של חברות הכבלים. המונופולים המסחריים אולי נשברו, מה שלא ניתן לומר על שלטון הרדידות ועל הנטייה השמאלית החזקה שנותרו בעינם, ואולי אף החמירו.
עם סיום כהונת נתניהו המשיך האוזר להיות מעורב עד מעל לראש בענף התקשורת, הפעם כעורך דין פרטי. הוא היה שותף מרכזי במכרז להפעלת ערוץ החדשות, שהיה בין יוזמיו. הקבוצה של האוזר, אף שניצחה בהליך משפטי ממושך, כשלה עקב סכסוכים פנימיים והערוץ לא עלה לאוויר מעולם. חרף הכישלון המשיך האוזר לצבור עוצמה, והפך לאחד מעורכי הדין הבולטים בתחום התקשורת.
השנים שחלפו לא שינו את דעתו על הענף. בהזדמנויות שונות המשיך להרצות את משנתו בזכות סגירת רשות השידור. בהתאם לאג'נדה, כיהן בוועדה שהמליצה לסגור את הטלוויזיה החינוכית. עם שובו לזירה הממשלתית פקד חשש כבד את אנשי רשות השידור שמא כעת יממש את חזונו. האוזר מצידו טוען שהוא חתם על מסמך ניגוד עניינים האוסר עליו כל מעורבות בענייני תקשורת בשל האינטרסים הפרטיים שלו מעבודתו הפרטית.
לא רק בין האינטרסים הפרטיים לעבודתו מפריד האוזר, אלא גם בין דעותיו הפוליטיות למעמדו המרכזי בניהול ענייני המדינה. בסביבתו יודעים לספר שהוא מחזיק עד היום בדעות ימניות מאוד, אלא שכמו רבים בלשכה - אולי גם ראש הממשלה עצמו - האוזר שומר את הימניות לעצמו. הוא משתדל לכבות שריפות מול הימין, אך קשה לתפוס אותו בהתבטאויות עצמאיות בעד שלמות הארץ.
בעבר הרחוק נתן דרור לתפיסותיו. במאמר מלוטש תחת הכותרת 'רוח על פני תהום' (גיליון מס' 2 של כתב-העת 'תכלת', 97') מבקר האוזר בחריפות את הקוד האתי של צה"ל (ששונה מאז), ומגדיר אותו "ציון דרך בעיקור יהדותה של המדינה". האוזר, מדריך ביחידה לערכי פיקוד של צה"ל, כותב בין היתר: "המסמך חסר כל מרכיב של ציונות או יהדות. צבאה של כל אחת מהמדינות הדמוקרטיות בעולם יכול היה לאמץ את הקוד האתי של צה"ל, מילה במילה. אין בקוד כל ביטוי לנאמנותו ולמחויבותו של הצבא לרעיון המדינה היהודית והריבונות היהודית, ואין בו כל ביטוי למחויבותה של המדינה כלפי יהודי העולם... מסמך שהוא אות לניצחונו של הרעיון הפוסט-ציוני".
ב-92', במלאות עשור לפינוי ימית, פרס את השקפת עולמו בכתב העת 'נתיב': "לית מאן דפליג שההיסטוריה, בסיועו האדיב של תקדים סיני, חוזרת על עצמה. גירוש יהודים מלב הארץ עומד שוב במוקד תהליך השלום. ושוב חוזרת, ובעוצמה גדולה שבעתיים, הדמונולוגיה של המתנחל, אויב העם והשלום, שרק אם יגורש מ'הגדה הכבושה' ומיד יפרוץ השלום עם העולם הערבי, האחווה הישראלית-אמריקנית תשכון לבטח, האבטלה תחוסל, העולים ייקלטו ויסתיים ההרג בכבישיה העמוסים של ישראל. התשוקה הכפייתית של מחנה ציוני גדול... לשיבה אל 'גבולות אושוויץ' ראויה לבחינה פסיכו-פתולוגית... על גוש אמונים או מה שנותר ממנו... לפרוץ בהקדם את ד' האמות של הכיפה הסרוגה ולחפש לו בעלי ברית במחנה החילוני הגדול. אם לא יעשה כן סופו שיתאבן ויבגוד בשליחותו שלו עצמו. אסון ימית וכישלונו של 'גוש אמונים' בעת ההיא, לצד חוסר האונים נוכח אתגרי ההווה, אינם מבשרים טובות". נבואת הזעם הזו, כידוע, הגשימה עצמה אחרי עשור וחצי, לא מעט בעזרת הדמוניזציה והפסיכו-פתולוגיה שתיאר האוזר. כעת נמצא הוא עצמו ליד ההגה שיכול למנוע את הישנותה.