העיתונות היא כידוע כלב השמירה של הדמוקרטיה, ולכן חופש העיתונות הוא מעמודי התווך שלה. ריבוי עיתונים הוא סממן מובהק של חופש הביטוי, המונח ביסוד הדמוקרטיה.
אותם סייגים, החלים על חופש הביטוי, חלים אפוא גם על חופש העיתונות. כשם שחופש הביטוי הוא לגיטימי כל עוד אינו פוגע באינטרסים של המדינה, כך גם לגבי העיתונים שהם לגיטימיים כל עוד אינם מסיתים נגד ישראל. לכן הטענה על האפשרות למשקיעים זרים בתקשורת של גורמים עויינים, כהצדקה להצעת החוק המגבילה את הבעלות על העיתונות לאזרחי ישראל בלבד, היא בלתי רלוונטית.
נכון שהעיתונות האינטרנטית מכרסמת בעיתונות הכתובה ונושפת בעורפה. זו היא סיבה למסיבה להגביר את התחרות בין העיתונים ולשפר את איכותם. אולם זו אינה מצדיקה את תמיכת הממשלה בעיתונים. זאת לא רק מסיבות תקציביות, אלא בעיקר בגלל פגיעה בחופש הביטוי העיתונאי, על-רקע המעורבות הממשלתית, כאשר לא סוד הוא שבעל המאה הוא גם בעל הדעה.
השיקול הציוני לחוק המוצע אף הוא בלתי רלוונטי. האם מדינת ישראל תפסיק את כל התרומות מחו"ל משום שלא עשו עלייה? ברור שמדובר בחוק אדלסון, בדיוק כפי שחוקקו חוקים פרטיים אחרים במסווה כללי - דוגמת חוק דרעי, בנושא הקלון, וחוק יגאל עמיר בסוגיית מאסר עולם.
מה שֶׁכֵּן, ראוי שיהיה גילוי נאות בכל עיתון, וחשיפת זהות הבעלים שלו, והקו האידיאולוגי המדריך אותו.