הטעות שעשו במלחמת לבנון 2 הייתה שבמקום
להגיע להכרעה, לפרק, להחליש, למוטט את החיזבאללה, הסתפקו בניצחונות מקומיים, חלקם אפילו מדומים לתקשורת, ובמקום לבצע מספר מהלכים קרקעיים בעלי עומק טקטי עם השלכות אסטרטגיות צבאיות ומדיניות, הסתפקו בפשרות צבאיות ופוליטיות שתוצאותיהן היו, שהשאירו את נסראללה על מקומו וחיזקו את מעמדו בלבנון ובהמשך את שליטתו בדרום לבנון.
המצב בעזה - המשך התסמונת
חבל שממשלת ישראל בראשות אולמרט ובתוספת שר הביטחון
אהוד ברק לא למדו את לקחי לבנון ה-II. כמו בלבנון, כך בעזה, הביאו את צה"ל עד לשוקת אך לא נתנו לו לשתות מהמים, לאמור מ
"פירות הניצחון".
צא ולמד: צה"ל, במסע מבריק ומוצלח, חותך את רצועת עזה לגזרים, מגיע לפרברי העיר עזה, כמעט ללא התנגדות רצינית ואז ללא הסבר רציונאלי צבאי עוצר, מגמגם, מתלבט על-פי הנחיות הממשלה, ושר הביטחון ברק מוותר למעשה על הניצחון, בנוקאאוט, ובוחר ניצחון בנקודות או לדעת רבים בתיקו מביש.
החיבור בין המבצע, גלעד שליט וחמאס היה טעות. את המבצע בעזה היו חייבים לנהל כאילו שליט לא שבוי, ואת המו"מ על שליט כאילו המבצע לא התקיים.
יתרה מכך, ניתן היה בקלות מבצעית יחסית, להגיע למנהיגי חמאס במאורותיהם התת-קרקעיות, אם זה בבונקר של בית חולים שיפא בעזה (שנבנה על-ידי ישראל) או במקומות אחרים - על-ידי יחידות נבחרות ללא צורך בכיבוש עזה והריסתה - לשלוף משם חיים או מתים את מנהיגי חמאס מהזרועות השונות, הן כקלף מיקוח חיוני בנושא שליט והן כקלף מדיני-מבצעי במלחמה בחמאס.
למה לא עשו זאת? לא קיבלנו הסבר. זה לא היה קשה מבחינה מבצעית, והיה מועיל מאוד מבחינה מדינית. הסוד יישאר אצל אולמרט וברק.
תזכורת לציבור: אחרי יציאת כוחות צה"ל מלבנון, בהוראת הרמטכ"ל אהוד ברק, בצורה חפוזה ומפוזרת, הכריז ברק בגיבוי הממשלה דאז, כי נגיב בחריפות על כל התגרות של חמאס. זה לא קרה. חמאס צחק לצה"ל בפנים, התחזק, התחפר, השתלט על כל דרום לבנון, זחל לעבר הגדר וביצע שתי חטיפות חיילים מוצלחות שהסתיימו בהרוגים, ללא תגובה צה"לית הולמת. אחרי מלחמת לבנון ה-II הבטיחו אותו דבר, כלום לא קרה בתחום הזה. אחרי מבצע עזה הראשון - הבטיחו כנ"ל ולא קיימו. אחרי מבצע עזה II (עופרת יצוקה), התהליך חוזר על עצמו.
מסקנה: חמאס מבין שממשלת ישראל מתחייבת להגיב, אך למעשה מהססת. לא רצינית, מגמגמת ולא מאוחדת בתגובה. את הוואקום הזה הם מנצלים ביעילות מירבית להתחמשות ולהתחזקות.
במאמרי - "
החמצה או עידן חדש" - שפורסם באתר זה מיד לאחר המבצע, התייחסתי בהרחבה לתוצאות המלחמה. לצערי ולתסכולי, ניבאתי את התוצאות שאנו רואים היום בשל חוסר ההכרעה הצבאית - ולא מעט בשל כך - ברק גמר בחוץ. בצורה ציורית ספורטיבית, ניתן לתאר את המצב לקרב היאבקות או איגרוף.
ניקח לדוגמה קרב איגרוף, במשקל כבד, של 15 סיבובים ואז בסיבוב ה-14-13 מחליט המתאגרף המוביל, כאשר היריב במצב "גרוגי", מתנדנד, מדמם ולפני נוק-אאוט, להפסיק את הקרב חד-צדדית ולרדת מהזירה. ברור שהיריב בשלב זה מתחיל לחגוג ולצהול שהרי הוא החזיק מעמד, לא נפל, לא נכנע. זה מה שקרה לחמאס בעזה - ולא פלא שהוא החל בחגיגות ניצחון, מסעי גבורה וסיפורי עליבבא ו-40 השאהידים.