המועמד לשעבר למשרת הקנצלר, פרנק ולטר-שטיינמאייר, הוא האיש שאמור לנסות להוביל מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית את האופוזיציה החדשה של גרמניה לאיחוד שורות ולהצגת מטרה משותפת לקראת הבאות. מול הציר הסוציאליסטי של האופוזיציה, אפשר לומר שתפעל (ואף פועלת) "ביד של ברזל" - ממשלה שמרנית בראשותה של אנגלה מרקל אשר תבקש לזכות באמון הבונדסטאג, בעוד יש לה אותו, כדי לקדם את השקפת עולמה.
לשטיינמאייר יש משימות רבות בטווח הקצר בתוך האופוזיציה, והראשונה שבהן - ההתמודדות האישית שלו עם התבוסה וההשפלה של חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית עם הגעתם ונחיתתם "הלא רכה" בתוך חבלי האופוזיציה המסובכים והקשים. אומנם מפלגתו של שר החוץ הגרמני לשעבר ויו"ר האופוזיציה המכהן לא זוכה לאחוזי תמיכה גבוהים בסקרים שלאחר הבחירות, אך שטיינמאייר בפני עצמו עדיין פופולרי (שומר על קו מסוים של רלוונטיות).
הוא נחוש בשאיפתו לשוב ולכבוש את השלטון (לאו-דווקא באופן אישי, מדובר על אידיאל מפלגתי). יש לו זמן לתכנן, ובעצם - בעיקר לתכנן. המטרה הנוספת, לדעתי, שאמורה לעמוד לנגד עיניו - הקמת קואליציה של השמאל בתוך האופוזיציה לטובת השאיפה לחזור מאוחדים לשלטון, בלי אחדות אידיאולוגית ופוליטית - המצב המפלגתי יהיה בשפל, ובעיקר חוסר אחדות באופוזיציה תפצל את המפלגה במסגרת ההבנה הבסיסית שהם לא ישובו לשלטון בקרוב. הבחירות המשפילות של הסוציאל-דמוקרטים הובילו להחלפת כסאות בהנהגת המפלגה: שטיינמאייר החליף את פטר שטרוק כיו"ר הסיעה הסוציאליסטית בבונדסטאג, מתוקף תפקידו כיו"ר הסיעה הוא מכהן גם כיו"ר האופוזיציה. יחד עם שטיינמאייר יוביל את המפלגה גם זיגמר גבריאל, שר לאיכות הסביבה בקואליציה הגדולה של מרקל, איש חזק במפלגה שכיהן בעברו כראש ממשלת סקסוניה-תחתית - נבחר לכהונת יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדש.
בסיעה הסוציאליסטית "המאוחדת" למחצה שלאחר התבוסה בבחירות מכהנים כמה ראשים, בין השאר - שטיינמאייר כיו"ר האופוזיציה ויו"ר הסיעה בבונדסטאג, גבריאל כיו"ר המפלגה (במקומו של פרנץ מונטפרינג הוותיק שפרש פעם נוספת), בנוסף יש צלע שלישית, קרי: מזכ"ל המפלגה הייל.
עוד ברשימת האנשים המובילים במפלגה - שר האוצר לשעבר שטיינברוק, חברת מפלגה אחרת - אנדריאה נאלס וראש עיריית ברלין - קלאוס ווברייט. ווברייט אמור להוביל את הזרם החדש של "Yes We Can" הגרמני, כך לפחות מקווים גורמים במפלגה המפוררת. כמו-כן, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פתחה את כהונתה באופוזיציה בעיקר בליקוק הפצעים ובניסיון לעריפת ראשים, וכנראה מי שבעיקר שילם על תוצאות הבחירות הוא יו"ר המפלגה החדש-ישן, פרנץ מונטפרינג, ששוב, כצפוי, פרש מתפקידו לאור האכזבה מהתבוסה בבחירות, ויותר מכך - אי-היכולת לכהן בממשלה בשנית. מעבר - תעמוד המפלגה במבחן הציבור למול המשבר הכלכלי, הרפורמות שממשלת מרקל החדשה תביא לאישור הבונדסטאג ובעיקר היד החופשית של מרקל לפעול על-פי דעתה בתחומי החברה והכלכלה שלא יכלה לעשותם קודם בקואליציה הגדולה.
הממשלה החדשה בראשותה של מרקל תפעל על-פי צו מצפונה לאורך כל הקדנציה הקרובה, מנגד, האופוזיציה לא תוכל לפעול להפלת הממשלה. אין הצבעות אי-אמון בגרמניה, אלא רק אם יש רוב קונסטרוקטיבי לכך. חוץ מזה - המפלגה הסוציאל-דמוקרטית תפעל לחפש בכל הכוח מנהיג אלטרנטיבי שיוביל אותה לבחירות 2013 כשהיא מובילה בדעת הקהל למול מרקל, הכוונה - לחפש את "אובמה הגרמני", רבים טוענים כי זה - קלאוס ווברייט - ראש עיריית ברלין: צעיר, נמרץ, כריזמטי (ספק אם כמו אובמה), הומוסקסואל מוצהר ואיש אהוד מאוד על הגרמנים (לא על כולם).
שטייינמאייר עצמו לא יהיה זה שיקבע מי יוביל את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לבחירות 2013, מאחר שיש כמה סיבות: 1) יש זמן רב ורק עכשיו גרמניה סיימה מערכת בחירות משעממת ונטולת כריזמה. 2) המפלגה מתחילה בתהליך של דעיכה פוליטית ושקיעה עמוקה בתוך "בוץ האופוזיציה", יהיה לשטיינמאייר זמן רב להוביל את האופוזיציה ותו לא, וההוכחה שהמצב לא משהו - התגובה המאוד ניטרלית וחסרת הכריזמה שלו על הפצצה של כוחות נאט"ו עם צבא גרמניה בצפון אפגניסטן שהובילה להרג חפים מפשע, מהלך שהוביל להתפטרותו של השר פרנץ יוזף יונג, אותו אדם שכיהן בממשלה הקודמת כשר ההגנה. מסתבר שה-SPD היו צריכים להגיב יותר בחוזקה על העניין ולגרום למרקל למשבר כלשהו, אך מתברר שמרקל הצליחה להוריד את הנושא יפה מסדר היום עם חוסר הגיבוי שנתנה לשר לשעבר יונג וההחלפה המהירה בכיסאות הממשלה עם העברתה של השרה לענייני נשים ומשפחה, אורסולה פון דר ליין, לתפקיד שרת העבודה והרווחה במקומו, כמו מינויה של חברת הבונדסטאג הנאה והצעירה (לעומת שאר חברי הממשלה), ד"ר כריסטינה קוהלר, כשרה החדשה לענייני נשים ומשפחה.
הסוציאל-דמוקרטים מחפשים את ה-"Yes We Can" שלהם, כמו שנאמר, משהו שבו האידיאולוגיה תחליף את האפרוריות וחוסר היכולת להמריץ אנשים לכיכרות ולכינוסי בחירות ענקיים או לחילופין לכינוסים מפלגתיים, כגון: איש כמו שטיינמאייר שנכשל, ולהביא במקום משהו כמו ווברייט או גורם אחר כדוגמת מזכ"ל המפלגה הייל (האופציה הפחות ריאלית).
בזמן שמרקל ווסטרוולה יתעסקו בענייני המדינה ובעניינים בינלאומיים, יצטרכו גופי השמאל באופוזיציה לדון באלטרנטיבות חדשות לקראת הבחירות הבאות. דרך אחת - היא מיזוג של כלל המפלגות באופוזיציה לגוף פוליטי אחד שיתמודד ראש בראש עם הימין השמרני בתוך הבונדסטאג ולקראת הבחירות (כגון - איחוד הסיעה השמרנית בגרמניה - CSU ו-CDU שפועלים יחד ולחוד. כמפלגות נפרדות עם מרכזים שונים ופעילויות שונות ומנגד כגוף פוליטי חזק ויציב בבחירות הכלליות ובבונדסטאג עצמו). גוף כזה של השמאל (על-פי הבחירות האחרונות) מכיל כ-45.6 אחוזים מקולות הבוחרים בגרמניה. אופציה נוספת היא חיפוש ה"אובמה הגרמני" שהסוציאל-דמוקרטים מחפשים נואשות לאחר ההפסד המביך, אך הידוע מראש, שנחלו בבחירות האחרונות.
אופציית ההובלה קיימת, אך האם בגרמניה יש מישהו שיכול להיות ברק אובמה?
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית צריכה להתמקד בהובלת אופוזיציה לוחמת ואינטנסיבית בפעילותה, מעבר - האם קיים אותו "אובמה גרמני"? האם השמאל הגרמני עדיין אלטרנטיבה? שאלה למחשבה.