הקביעה שטכנולוגיות מתקדמות ודפוסי התנהגות חדשים אינם יכולים למחוק ערכים חברתיים ראויים אינה רק נחלת המאה ה-19. גם במאה ה-21 יש בעולם מי שסבורים שאפילו המצלמות הדיגיטליות והאינטרנט אינם מחסלים כל אפשרות לרגולציה חברתית של התנהגות אנושית בכל הקשור לחשיפה ולפרסום.
עובדה: בשבוע הבא ייכנס לתוקפו תיקון לחוק במדינת קליפורניה שיאפשר להגיש תביעות לא רק נגד צלמי פפרצי שנוהגים "בצורה בלתי חוקית או פוגענית" בעת שהם נדבקים לסלבריטאים, אלא גם להטיל עונשים על אמצעי תקשורת שיפרסמו ללא הסכמת המצולמים תמונות שהושגו בדרך זו. המושל ארנולד שוורצנגר, שבעצמו נפל יותר מפעם קורבן לפפרצי, תמך בהתלהבות בחוק.
התיקון לחוק משמעותי משתי סיבות: ראשית, הוא מחזק את התפיסה שעל-פיה גם אדם שיוצא ל"רשות הרבים" - ואפילו הוא מתפרנס למחייתו מפרסום וחשיפה על הבמה או על המסך, בפוליטיקה או בעסקים - אינו מוותר באופן גורף ומוחלט על פרטיותו. ושנית, משום שהחוק אינו מותיר את האינטרנט מחוץ לתחומו של החוק.
על-פי ההערכה יש כיום בארצות-הברית כ-1,200 אתרים בולטים בתחומי הרכילות והפפרצי - אחד המוכרים בהם
הוא TMZ, שהוביל בחלק מן הפרסומים על
חיי המין העשירים של כוכב הגולף טייגר וודס - וגם אלה עשויים להיתבע אם יתברר שפירסמו צילומים כאלה. סכום התביעה יוכל להגיע עד 50 אלף דולר.
החקיקה בקליפורניה המנסה להגן על כוכבי קולנוע וטלוויזיה, זמרים, דוגמנים ושאר סלבריטאים התאימה את עצמה כבר בעבר לחידושים טכנולוגיים, כמו ההתקדמות בתחום עדשות הטלה-פוטו, לצילום מרחוק. על-פי חוק הפרטיות משנת 1998, ניתן לתבוע צלם על פגיעה בצנעת הפרט אם הוא מכוון את העדשה, גם ממרחקים, לעבר מצולם הנמצא במקום ובמצב שבהם יש מקום "לציפייה סבירה לפרטיות".
הרבה לפני שהאינטרנט וטכנולוגיות הצילום החודרניות איימו לשבש את כללי המשחק, כבר דחו הצרפתים את התפיסה של "הכל או לא כלום", לפחות בכל הקשור לפרטיות. למי שנדמה שבכל מקום בעולם הזכות לפרטיות פוקעת מרגע שאדם יוצא מפתח ביתו ומהלך ברחובה של עיר או יורד לחוף הים הסמוך - מומלץ להכיר את המסורת הצרפתית. שם רואים את הדברים אחרת לחלוטין: המסמך הבולט ביותר הוא החוק מיולי 1970, האוסר על פרסום תצלום של אדם - ובכלל זה אישיות ציבורית - גם אם הצלם תפס אותו בחוצות העיר, ואין מדובר באירוע שבתחום עיסוקו המקצועי.
בעת חקיקת החוק נטען כאילו הוא נועד להגן בעיקר על פוליטיקאים, אבל מי שעושים בו שימוש הם גם אזרחים מן השורה שמצאו את תצלומיהם בעיתונים, ובעיקר סלבריטאים. מכנים אותו "חוק בריג'יט ברדו", על שם השחקנית הצרפתייה שניהלה עוד קודם לכן מאבק משפטי נגד צלמים שהטרידו אותה. הפרלמנט בפריז קיבל את הקביעה, המעוגנת במסורת צרפתית ארוכת שנים, כי היותו של אדם איש ציבור, ואפילו שחקן נודע, אינה מחייבת אותו להיפרד מחייו הפרטיים בשעות שאחרי העבודה, וגם לא מ"זכות הדמות" (droit a l'image) - בעלותו ושליטתו של אדם על דמותו שלו.
גם הגרמנים רגישים לפרטיות, גם כאשר מדובר במקום ציבורי. הומוסקסואל גרמני, שצולם ללא ידיעתו בעת מצעד של הומואים ותמונתו פורסמה, תבע את העיתון שפירסם את התצלום - וזכה במשפט. הוא טען שבני משפחתו וחבריו לעבודה לא ידעו על נטייתו המינית, והפרסום הפומבי הוציא אותו מן הארון בניגוד לרצונו.
התפיסה העומדת מאחורי פסיקה זו ודומות לה היא שהחלטה של אדם לחשוף את עצמו במקום מסוים ובזמן מסוים אין פירושה שהוא מוכן לכך שיצולם ותמונתו תופץ לעיני אנשים שלא היו נוכחים במקום. על-פי היגיון משפטי זה, הרווח בעיקר בגרמניה ובצרפת, אך מחלחל בשנים האחרונות גם לחקיקה בקליפורניה, כאשר שחקנית קולנוע פושטת את בגדיה על חוף הים בשעותיה החופשיות, היא מוותרת על פרטיותה לעיני המתרחצים בחוף ותו לא. מי שיצלם אותה ויפרסם את תמונתה בעיתון עשוי להיתבע לדין, ורבים הסיכויים שהשופטים יקבלו את התביעה.
וכן, העיקרון הזה חל גם באינטרנט. לפני חודשים אחדים, כאשר החלו אנשי גוגל לצלם רחובות ובתים ברחבי גרמניה, צילומי וידיאו שאמורים להיות משולבים במפות גוגל, הם קיבלו אזהרה מגורמים משפטיים במדינה זו: העלאתם לרשת של צילומי וידיאו של אנשים שניתן לזהותם מהלכים ברחובות מנוגדת לחוק הגרמני. גוגל נאלצה לטשטש את פניהם של אלפי אנשים שצולמו, ובעקבות דרישה נוספת, נאלצה למחוק מן השרתים קטעים שלא הועלו לאתר ופני המצולמים בהם לא טושטשו.
מה כל זה אומר? מהפכת התקשורת הנוכחית רחבה ועמוקה מכל קודמותיה, ולכן יש צורך להתאים את הכללים הישנים למאפייני הטכנולוגיות החדשות. אבל לא חייבים להיחפז להרים ידיים, להניח לחידושים לנקב את כללי האתיקה, לחסל את ההגבלות החוקיות ולקבוע שמהיום הכל פתוח ומותר בפרסום. זו איננה תופעת טבע, זו החלטה אנושית, לקבוע היכן עוברים הקווים האדומים בסוגיות שנוגעות לפרטיות, כמו-גם לדיבה ואפילו לביטחון.
עוד בנושא: