כעבור חודש הסתיים ירח הדבש בין עם ישראל למפלגה הקומוניסטית. בעוד מדינת ישראל הולכת ומתבססת, החל המצעד הארוך של הקומוניסטים בארץ לעבר דה-לגיטימציה שלה. תחילה כאופוזיציה, בשירות המעצמה הסובייטית שניהלה מסע אנטישמי קיצוני. וילנר, מיקוניס, תופיק טובי וחבריהם התעלמו מכל הסימנים שאותתו כי סטאלין מתכוון להשלים את מלאכתו של היטלר בהשמדת יהודים. בהמשך, ב-1958, דרש טובי שהמפלגה תחזור לפעול לחיסולה של מדינת ישראל.
יאיר צ
בן, בהרצאה שנשא השנה בכנס באוניברסיטת תל אביב לרגל 90 שנה למפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל, זרק פצצה. "זמן קצר לפני האירוע בדמון, נודע לי סוד כמוס שזעזע אותי עד היסוד: בישיבה חשאית לחלוטין של הוועד המרכזי, שנמשכה מספר ימים והתקיימה בבתים פרטיים, הציע תופיק טובי לבדוק אצל הסובייטים אם אין מקום לראות בהצהרת גרומיקו (ממאי 47') ש
גיאה של המדיניות הסטאליניסטית, שגרמה עוול לעם הפלשתיני ויש לחזור ממנה. רק שנה קודם לכן הוקע סטאלין על-ידי כרושצ'וב, ולכן, סבר טובי, יש בסיס לתביעתו. הזעזוע היה קשה כל כך, משום שתופיק טובי ייצג בעינינו את השמאל הערבי שעמד במבחן הכי קשה של אינטרנציונליסט ערבי, כאשר התייצב ב-1948 להגנת הצעת החלוקה ונגד הפלישה הערבית, ולאחר מכן הצביע בעד חוק השבות. והנה, דווקא הוא מעלה את הרעיון ההזוי הזה".
וסיכם צבן: "בדיון המתוח מאוד שהתנהל בוועד המרכזי של מק"י נחלקו החברים חלוקה לאומית לחלוטין: כל החברים היהודים שללו את ההצעה; כל החברים הערבים תמכו בה. זאת לא הייתה אפיזודה יחידה".
הוא טעה בדבר אחד: הרעיון של טובי לא היה הזוי. במידה רבה הוא התגשם באמצעות הקומוניסטים
הרבים ועוזריהם, שעשו אינפילטרציה למוקדי השליטה בתודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית. בשנת 2001, חודשים אחדים אחרי פרוץ האינתיפאדה האחרונה, פרסמה נרי ליבנה כתבת ענק במוסף 'הארץ' על מה שנראה אז כנסיגה של הפוסט-ציונות בגלל הטרור. פרופ' שלמה זנד הצהיר בפניה שאין שום שינוי. הוא, כמי שחונך שישה דוקטורנטים, מבטיח לליבנה שכל השישה ייצאו ממנו פוסט-ציונים. צריך להניח שלכל אחד מהשישה של זנד יש היום שישיית דוקטורנטים אנטי-ציונים משלו.
ספרו המונומנטלי של דר' שמואל דותן, 'אדומים', יורט עם צאתו באמצעות דממת אלחוט תקשורתית. דותן שיגר מכתב כואב לשני בכירים במערכת 'הארץ'. "השאלה שיש לשאול היא מדוע בחר המוסף הספרותי של הארץ להפנות הספר המבוקר (לא מצוין איזה ספר - א"ל) למשה צימרמן, שפעמיים-שלוש בשנים האחרונות טשטש בהופעות בתקשורת את משמעותן של פעולות הניאו-נאצים בגרמניה", כתב להם דותן ב-9 בנובמבר 1994. "האם אפשר שיש קשר בין ההחלטה למסור לו את כתיבת הביקורת, והחלטות דומות לעשרות, לעובדה שמוסף זה סירב לפרסם ביקורת על ספרי השלישי 'אדומים'... האם אפשר שהסירוב נגרם משום שבספרי זה חשפתי את שנאתו הנוראה של השמאל הרדיקלי לציונות. יצוין שבספר זה נזכרו עשרה חברי מפלגה שנעשו היסטוריונים. כמו-כן נזכרו שם כמה מאות עולים מגרמניה, שמקצתם תרמו למערכה האנטי-ציונית הקשה ביותר".
דותן הוסיף והביא דוגמה עדכנית להשוואה הקומוניסטית הרווחת בין הנאציזם לציונות, שקנתה לה שביתה בתקשורת הישראלית בתקופה שבה נשלח המכתב. ואז סיכם: "המאבק הפנימי בישראל אינו רק בין מפלגות וסביב עניינים חשובים כגון: עתיד יחסינו עם הערבים, עתיד השטחים ועוד. זהו מאבק בין אנטי-ציונים, שמספרם גדל וכוחם מתגבר, לבין ציונים, שהם כנראה עדיין רוב אבל מעמדם נחלש משנה לשנה".