קסמי הגליל

בחוץ, כאמור, אין זכר למה שיתגלה לנגד עיניך כאשר תפתח את הדלת, או השער. מבנה ואנשים בלתי רגילים, נכון יותר רגילים למקום המרטיט הזה ששמו צפת, ליתר דיוק צפת העתיקה. פעם המקום שימש כחאן והגרעין שלו נבנה ככל הנראה לפני שבע מאות שנה, והוא שימש, כשמו, אכסניה ותחנה לשיירות בנתיב הסחר ההיסטורי. במשך השנים הוזנח ולפני כמה שנים נמצא לו גואל בדמותו של יהודי יליד אמריקה בשם פיטר קרֶפס - peter kreps אשר שינה את שמו למשה טוב, שמצא בו עניין, ושיקם אותו. את החאן הוא קרא "החאן של החמור הלבן" וזה גם הלוגו שלו. מדובר בבניין קשתות יפהפה שמתנשא בפנים לגבהים שונים, חלקם עד לשמונה מטרים לערך. משה טוב לא הפך את המקום לא לגלריה ולא לשוק תכשיטים, אלא פיתח את המקום כמכון אלטרנטיבי לאקולוגיה אנושית, לבריאות, לתרבות, לאירועים ולמופעים. את המקום מנהלת עמותה בשם הלב"ב, שעוסקת בנושאי סביבה ובמסגרתה מתקיימת פעילות כמו מיחזור והפחתת פסולת, לימודי טבע ואקולוגיה, טיפוח גני ירק סביבתיים. כל זאת בסיוע צעירות וצעירים מיישובי ומקיבוצי הסביבה. הסיסמה של החאן היא: "המקום שבו אנשים, אקולוגיה, תרבות ובריאות נפגשים". כאשר יורם תופס דג שמן כזה, הרי זה כאילו ששני אמירים נפגשו במאהל ועורכים משתה סמלי כיד המלך. עם מתאבן, מנות עיקריות ופרפראות, וגיהוקים, ופליאות ותמיהות, וחיבוקים ועוד תפיסה ביד, בכתף, בזרוע, כאילו שכאן זה מתחיל אך לא נגמר - כמו השיר. כאילו זאת הפגישה השישית ביניהם ועוד נכונו להם הרבה התאחדויות כאלה. משה טוב, הוא איש עולם, אבל אמריקה מולדתו היא רחוקה. למחרת פגישתנו הוא נסע למלאווי בשולי מדבר סהרה שבאפריקה, שם נמצאת בתו רחל שהיא רופאה ועובדת במרפאה לחולי איידס. שניהם ייצאו ביחד לפסטיבל מוזיקה אפריקני גדול במדבר שליד טימבוקטו שבמרכז מאלי במערב אפריקה. מאלי, כתב לי משה, בדוא"ל מאפריקה, מעניינת אותו במיוחד בשל המוזיקה, התרבות העשירה, ואנשי הרים של ארץ הדוגון, והבדואים משבטי טואראג - touareg באזור. הוא גם מגלה עניין בארכיטקטורה של בנייה מבוץ. המבנה הגבוה ביותר בעולם והמרשים ביותר מבוץ הוא מסגד בגובה של שמונה עשרה וחצי מטרים בדג'נה - Djenne, שנחשב כאחד המבנים הארכיטקטוניים הנפלאים בעולם. זה משה וזה עולמו, והמרכז של העולם היא צפת, והטבור שלה הוא החאן של החמור הלבן.

לטייל בגליל אפשר בכמה אופנים. בקבוצות - בעזרת מדריכים מקצועיים, או בעזרת פרסומים שונים שמנחים אותך בקטעי טיולים שונים ברכב וברגל. או, אם המלווים שלך בקיאים בפלורה ובפאונה של הגליל, כלומר גם בחי וגם בצומח - אז הערפל הסמיך לא מהווה שום מכשול. האיש יוליך אותך בבטחה, אך זאת ביום. בלילה הסיפור שונה. נסעתי יחד עם בתי ענתי - מכורה סביבתית ובקיאה בצומח ובגיאוגרפיה של הסביבה - בעלה יורם וילדיהם - נכדיי. השניים, פוקדים את הגליל לעיתים קרובות, בקיץ ובחורף, ואין מזג אוויר שיפגע במסע. אדרבה, ככל שמזג האוויר גשום יותר, ככה ייטב, כאילו יהיו פחות תיירים באזור ופחות הפרעה לחופש העילי. אבל יש מקרים, כמו בלילה שהנסיעה ברכב אינה פשוטה בדרכים הצפעוניות האלה. ואם אי-אפשר לצאת, ניתן למצוא את הנתיבים לעומק להיסטוריה. יורם הוא האיש שנוטל את המטה ומנחה אותך לא רק בסמטאות העקלקלות של צפת אלא גם בהיסטוריה ובזכרונות של המקום. הוא רק זקוק ל"טריגר", איזה קטע, מבנה או אדם. בעלי הצימרים הם ויקטור ויהודית. ויקטור הוא יליד צפת ואותו הזמין יורם לנסיעה ברוורס היסטורי, כאשר ביקר במקום כילד. העילה הטובה ביותר לנסיעה לצפת הייתה בעיית נשימה. ומכל מקום, יורם הילד ומשפחתו הגיעו בימי החופש הגדול לשבועיים של אוויר הרים צלול, מזור לאותם קשיי נשימה ובהמלצה חמה של הרופאים. בהקשר זה, גם לי קטע היסטורי מאוחר יותר. בית החולים זיו בצפת שימש בעיקר לחולי ריאה. אצל אמי, לאחר בואה לארץ בשנת 1947, גילו מחלת ריאה שבה לקתה במחנה הריכוז. תחילה היא הייתה מאושפזת בבית חולים זה, אך משנרפאה, ובשל היותה אחות במקצועה, הפכה לאחות בבית החולים אשר בימי מלחמת השחרור שימש בעיקר לוחמים. אני, ששירתתי בחטיבת כרמלי אשר לחמה בצפון, הצלחתי לבקר אצל אמי בצפת, כאשר הבאנו לשם שני פצועים מן הפלוגה שלי. אולם מה כל אלה לעומת עברה הרחוק כאשר עקבות ההיסטוריה מוליכים אותך לתקופת הבית הראשון והשני, כמו שרידי בית הכנסת נבורייה אשר ביער בירייה. אך נחזור לזמננו. אשר ליורם - הוא ומשפחתו בהגיעם לצפת התגוררו בשכירות בבית משפחת זעירא ברחוב הראשי, והתחברו עם ילדיהם הקטנים לרבות שמחה שהיה כבן גילו, גבה-קומה ויפה-תואר. לימים נפל שמחה במלחמת יום הכיפורים ונהרג "בטנק הקצינים" שנפגע בגולן בצפון. ויקטור, שהכיר היטב את כל המשפחה, התקשר למכרים לשאול על אותה משפחה והסתבר שהאימא עדיין חיה בבית אבות. אך זה רק סיפור אחד. דודו של יורם, יוסף קופרמן, עליו שמע סיפורים כמי שהיה בזמנו קצין מחוז הצפון שמקום מושבו בצפת בתקופת המנדט הבריטי. גם כאן ויקטור לא עיין באנציקלופדיה או ב"גוגל", התקשר מייד לידידו דוד עמיאל שהוא היסטוריון בעל-שם, ומכאן התנהלה שיחה טלפונית נלהבת.

הגליל לא מתחיל ולא מסתיים בבירייה או בצפת ובדרכך הביתה, אתה רוצה לבלוע כל מה שניתן, בייחוד כאשר מזג האוויר יותר ידידותי. בתי התארחה פעם ביישוב הררית, מאותם כפרים שישראלים, אשר שבעו את החיים העירוניים, רוצים לבוא אל הטבע, אף שרבים מהם יורדים מדי יום לעבודה. היא הציעה שלפחות נעפיל-ברכב-לפסגה ולעינינו יהיה חג. היישוב נוסד בשנת 1980 על-ידי קבוצה טרנסדנטלית, ורבים מן התושבים עוסקים בענפים שונים של רפואה משלימה. היישוב נמצא לא רחוק מכרמיאל וליד היישובים דיר חנא, עראבה והעיר סכנין. בהגיעך לראש ההר - פסגת נטופה, מתגלה לעיניך אחד הנופים המהממים בישראל. על הרכסים המתפתלים נראים גגות הרעפים האדומים, בינות בוסתנים שמשתפלים למטה לכיוון בקעות נטופה וסכנין. אלה מתעקלות כמעט סימטרית למרגלות ההרים ובהם מלבנים בצבעי ירוק שונים, חום וצהוב, כמו קולאז' סימטרי רחב, פסיפס תלת-ממדי של עומק וצבעים, וביום בהיר ניתן לראות את הכחול של הכינרת. כל תמונה מצולמת שלא תהיה פנורמית תחטא למראה המדהים שנשקף מן ההר. תושבי הררית היהודיים לא היו הראשונים, בעת החדשה, שבָאו להר. הקדימו אותם בעשר שנים קבוצת נזירים הולנדיים בראשות האב יעקוב וילברנט. וילברנט היה בן 22 כאשר פרצה המלחמה ושירת במנזר בדרום הולנד. הכומר הושפע ממה שראה וממה ששמע על זוועות הנאצים, גם במולדתו ובאירופה כולה. דודו, שבעצמו חווה את מעללי הנאצים (עשו בו ניסויים רפואיים) השפיע עליו בתום המלחמה לסייע לעם היהודי. בשנת 1965 הגיע האב יעקוב לארץ וחיפש מקום להתיישבות של קבוצת נזירות ונזירים, ומצא חלקה נטושה במרומי הררית. לאחר משא-ומתן עם בעלי הקרקע הערביים הצטרף ליזמים האב תומא מוויסקונסין בארה"ב. בחורף 1967 קבעו שניהם את אוהלם על ההר ובעזרת פועלים מן הכפר דיר חנא הסמוך ניקו וניקזו בור מים, ככל הנראה מן התקופה הביזנטית. יעקוב החליט שהבור, יותר נכון הנְקבה, היא שתהיה המנזר, כי כפי שנאמר: "ממעמקים קראתיך יה" (תהילים ק"ל 1). שמו יהיה laura netofa "מְבדָד נטופה" בעברית, שנושא את שם המנזר. "מבדד נטופה" היא כנסייה תת-קרקעית טבעית חצובה בהר, בצדה הוקמה מבואה מאבן מקומית, נסללה דרך עפר, נחפרו בורות מים אשר משמשים מי שתייה עד היום, והוקמו צריפי עץ למגורים. גרים בהם 4-3 נזירות ונזירים קבועים ומתנדבים ממקומות שונים בעולם, שבאים לפרקי זמן קצרים. המתחם כולל גם שני בתי אבן, אחד לספרייה והשני ליקב. הבקעה הסמוכה, והגבעות הרכות שמסביבה הן אדמה קלאסית לכרמים. גם כאן יש מיזוג מופלא בין הפלורה והפאונה. הנזירים, יוצאי הולנד שידועים בצניעותם, והסביבה הטבעית, באופן צרוף שבין האדם לטבע. המים נשאבים מבור לשתייה, לרחצה ולכביסה, וחשמל אין, ולא בשל בעיות טכניות. כמובן שמאז הוקמה הררית, המקום אינו מבודד עוד. יעקוב וילברנט מת בסוף שנת 2005, וכמה שנים לאחר מותו המנזר הועבר לנזירים סיליזיאניים מבית ג'מיל (נזירים משפלת יהודה). בעקבות זאת שונה במקצת אופי המקום. הנזירים הקבועים גרים בבתי אבן, ואילו האורחים מוסיפים לגור בצריפי העץ. מעבר לזה, אורח החיים לא השתנה. גם פה יש קיום יחד של בני אדם אשר כל קהילה מחפשת את דרכה אל השלווה. הגליל, במזרח, במרכז, במערב - סמל לאותה שלווה. ועוד משהו: מי שמטפס אל הרי הגליל יוצא נשכר כפליים - פעם בנוף המרהיב שנשקף מלמעלה ופעם בירידה למטה בתוך נקבי הסלעים וההיסטוריה, שם מחכים לו סיפורים מרתקים לא פחות.

כאשר מדובר בסיפורים של צפת, רבים מהם מתחילים ולא נגמרים, לא באותו מקום ולעיתים לא באותו זמן. כאשר קצין המחוז, יוסף קופרמן, הובא לתחנת המשטרה, הוא, כאמור, הביא איתו עוד יהודים שהיו בסכנה. ביניהם היה קשיש בשם לבונטין. בתו של יוסף קופרמן צפרירה הייתה אז בת שנתיים, ובשל הרעב שבו היו נתונים במתחם, הביאו הבריטים בקבוק חלב לילדה הקטנה. אמה, רעייתו של יוסף, בראותה את מצבו של לבונטין, העבירה אליו את החלב, שהשיב את נפשו. עשרים שנה מאוחר יותר, בעת מלחמת השחרור, צפרירה משרתת כחיילת בבית החולים הדסה בתל אביב. הימים ימי חנוכה ומנהל בית החולים, ד"ר לבונטין, הלך לבנק, פָרָט שטרות והביא איתו שק של "מילים" (אז אלפית הלא"י) וחילק לכל אחד מן הסגל מיל אחד. כאשר הגיע אל צפרירה שאל לשמה והיא אמרה את שמה הפרטי. "ומה שם משפחתך?" - הוסיף בשאלה. "קופרמן" - ענתה צפרירה. ד"ר לבונטין הוציא מן השקית עוד מיל אחד ונתן לה. צפרירה תהתה: "מדוע, ד"ר לבונטין?" וזה השיב: "כי אימא שלך כמעט שהצילה את חיי אבי במאורעות תרפ"ט". שני המילים שמורים אצל צפרירה עד היום הזה.

כמובן שעמיאל הכיר טוב את כל ההיסטוריה הקשורה ביוסף, כיצד היה מעורב בכל תקופת המאורעות בצפת וניהל את תהליך הפינוי. במאורעות תרפ"ט (1929)נרצחו בצפת 18 יהודים, חלקם ילדים מבית היתומים, 80 יהודים נפצעו קשה. הפורעים טענו (על-פי תולדות צפת - הוצאת עם עובד) כי ההתקפות שלהם לא מכוונות נגד ותיקי צפת אלא נגד העולים החדשים. כך או אחרת, צפת הייתה אחד המקומות שסבלו הכי קשה במאורעות תרפ"ט. קצין המחוז יוסף קופרמן (דודו של יורם) היה בין השאר עד במשפטם של ראשי הפורעים הערביים, ולפי המסופר, אחד מהם (שפגע באוטובוס של יהודים בדרך לראש פינה) נשא את השם ברגותי. אפשר שהוא קרוב, או קרוב-רחוק של מרואן ברגותי ראש התנזים שנידון לחמישה מאסרי עולם בעוון אחריות לרצח ישראלים. אם מדובר בגֶנים, גם בנו של מרואן, קאסם ברגותי, נעצר על אירועי ירי נגד ישראלים. כך או אחרת, ברגותי זה, שאין כל ראיות שהוא היה צפתי, שכן רבים מן הפורעים באו מעכו וממקומות אחרים, לא הוצא להורג. אני רוצה להעיר במוסגר שבחיפושיי - המוגבלים - לא מצאתי סימוכין בכתובים לשם ברגותי, אך זה לא אומר שלא היה אחד כזה. בכלל, כאשר מדובר בצפת בכלל ובמאורעות תרפ"ט בפרט, הסיפורים בלתי נדלים. לפי עדויות שמובאות באתר של זאב גלילי (עיתונאי, חוקר, סופר) לפחות חלק מקרב הפורעים נמנו עם השוטרים הערביים בשירות המשטרה הבריטית, אשר הובאו מעבר הירדן. מכאן שאפשר מאוד כי אחד הפורעים בא ממשפחת ברגותי אשר התגוררה באזור השפלה. גם כאשר היהודים הובאו לחצר בית ה"סארייאה" בצפת (אשר שימש גם בית כלא - במרכזה של צפת הישנה) היהודים הותקפו. מעשי הטבח ארכו 20 דקות בלבד, אך התוצאות היו קטלניות ליישוב יהודי שמנה 3,000 נפש בלבד. לאחר אותו משפט, כמסופר, הוציאו המוסלמים פאתווה - גזר דין מוות - נגד קופרמן. ובשל חשש לחייו הועברו הוא ומשפחתו לתחנת המשטרה הבריטית בצפת, ועם החרפת המצב הועברו לשם, בעזרת קופרמן, משפחות יהודיות נוספות עד עבור זעם. בנעוריו שימש יוסף קופרמן קצין צעיר במשטרת זכרון יעקב כאשר רדף אחרי שודד ידוע (חג'ג') בסוסים וברכבות עד לקהיר - שם תפס אותו והחזירו לארץ.

באחד הימים, ביקרו אצלנו בתל אביב, בתקופה התל אביבית הראשונה שלי, חבר לעבודה גם בעיתונות הכתובה וגם ב"קול ישראל". דוד פדהצור ואשתו זיווה. דוד, איש ספר והגות, היה עורך העיתון "למרחב" של "אחדות העבודה" אף שהוא היה רחוק מן האידיאולוגיה שלה, ולימים העורך הספרותי של עיתון "דבר". בעת הביקור נפלו עיניו על תמונה של צבי אדלר, צייר שאותו הזכרתי. "אני מתעלף" הוא אמר והתיישב על הספה. "זה הבית שבו נולדתי". זה הבית שבו גרים הוריי. אביו של דוד, משה פדהצור, נצר לשושלת רבנים בעלי-יוחסין, שראשיתה ברומניה ואחר-כך במחצית המאה ה-19 בצפת, היה אחד המנהיגים של יהודי צפת, ובשל קשריו עם גורמים בינלאומיים כולל חברי פרלמנט בלונדון הוא הצליח בכך שהצבא הבריטי ישב בצפת. פדהצור ארגן מגביות לטובת היישוב היהודי והתפתחותה של צפת היהודית החדשה. לימים התמנה לראש עיריית צפת. באישיותו המלבבת, בכושרו ובהשקפתו הליברלית הוא התחבב על כל האוכלוסיה של בירת הגליל. בתקופת מלחמת השחרור הוא מילא תפקיד מכריע בהנהגה ובעידוד. אמירתו לאחר כיבוש צפת על-ידי צה"ל הייתה זאת: שני דברים הצילו את צפת בתש"ח (מלחמת העצמאות, צ.ג.) כאשר 1,500 עמדו מול 15,000 ערבים. ממש נס משום שישבו וקראו תהילים, ונס משום שהפלמ"ח הגיע בזמן (pedahzur net). ככה שגם לי אי-אלו תמונות באלבום ההיסטורי של צפת. אבל צפת היא רק חלק, חשוב אבל קטן, מאותו חבל ארץ מופלא ששמו הגליל.

אינני יודע איזה מזג אוויר יפה יותר לצפת. יום שטוף-שמש כאשר מרחוק העיר מלמעלה נראית כגלויה מצוירת, אבל מקרוב אתה חש בהזנחה על כל צעד ושעל. או ביום סגרירי, יום שבו אנו ביקרנו בה, כאשר האסתטיקה פחות בולטת אך צפת עטופה בשלל צבעי המסתורין, במחלצות שכה מוכרות לתושביה ולמבקריה מדורי דורות, ואשר בהם היא מרגישה במיטבה. או אז אתה משתלב בחלק מן הנוף האנושי, כאשר איזה אברך חבוש כיפה לבנה ועליה צ'ופציק כמו כיפת מסגד, וכל היתר, הלבוש, הזקן - כולם שחורים, עובר חומק כמו פנטום. או שאתה עצמך משתבץ בטופוגרפיה של עיר זאת, מן המעלות והמורדות, מן הסמטאות שמוליכות אחת אל השנייה, ואתה חושב שאתה במבוך שממנו לא תצא. זהו. אז הגעת! בעל-כורחך אתה צמוד למראות של זריצקי, פלדי, גליקסברג, ליכטנשטיין, לבקובסקי, אדלר או שלום מושקוביץ' הידוע כ"שלום של צפת" ואחרים. כמה חבל ששאגאל לא פתח סטודיו במקום. מכל מקום אתה לכוד. וטוב שככה. אם אתה מתקשה למצוא דרכך קדימה, פנה הצדה. מה שעליך לעשות הוא לפתוח איזה שער לא בולט במיוחד, ואתה מוצא עצמך באיזה גרוטו טבעי שהוא סדנה של צייר כאילו חצובה בתוך סלע ההר. אבל לא. היא דבוקה לשיפוע. חצר וסדנה, ומוזיאון זוטא, ומסדרון צר וטיפוס קטן ושוב פתח לאיזה "סֶסָאמי" קסום אחר. במסע הקטן שלנו, התחברנו כאמור לזכרונות של יורם, שקשורים גם באחד האמנים הידועים ביותר של צפת - יצחק פרנל-פרנקל - שלאחר נדודים בעולם, כולל בפריז, מצא מרגוע לנפשו ובית יוצר לאמנותו. במוזיאון פרנקל התוודענו לבתו של הצייר לאורה. יורם סיפר לה על האוסף של אביו ועל תמונותיו הנפלאות של פרנקל שנמצאות בביתו. יורם, שהוא אדריכל ובונה ערים, עוסק בציור עד היום ובציוריו הראשונים כתלמיד הוא הושפע מאוד מציוריו של פרנקל בכלל ושל צפת העתיקה, הסמטאות, בית הכנסת, האנשים והמיסטיקה, וזה זיכרון אשר מלווה אותו מאז. אחת התופעות של צפת, שהיא ייחודיות לעיר שנושאת על גבה מורשת עתיקה של יהדות, דתיות, משיחיות וקבלה, היא השכנות הטבעית שבין הקהילה הדתית לבין קהילת האמנים. כאילו שאלה כרתו אמנה. הראשונים פניהם ליוצר, האחרונים פניהם ליצירה. זוהי סימביוזה אשר בין היתר תורמת לשימור הסביבה והמבנים המיוחדים שבה, כנגד שיניהם של כרישי הנדל"ן. זה מביא אותנו לתחנה הבאה בשיטוט הצפתי ביום סגריר.