משה, מנהיג הפועלים, מנהיג האומה, גדל בכלוב של זהב, הוא לא עבד יום אחד בימיו, חי בארמון, מוקף במשרתים מסורים, הנחפזים למלא כל בקשה שלו, כל היום למד והשכיל, התענג על החיים, ועל השפע שחנן אותו.
מנהיג העם, שמעולם לא הכיר, יצא יום אחד לטייל, לנשום אוויר, לפתע הבחין בעוול גדול.
וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.
מנהיג האומה, שעד עתה איש לא הכירו, פוקח סוף סוף את עינו, באחת הוא נחשף לסבל הרב שחווים בני עמו, לחוסר האונים, של אחיו, ומגיב. כיצד הוא מגיב?
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.
חד וחלק, הוא פשוט הורג את המצרי. דבר שבהחלט עלול לעלות לו בחייו. ועם זאת, הוא אינו מהסס. ונשאלת השאלה, האם זו תגובתו של מנהיג? להגיב ישר מהבטן, חד וחלק בלא אומר בלא דברים? לא זה העניין.
אומר הנציב מוולוזין בתיאור האירוע כתוב בתורה על משה רבינו: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות ב', י"ב). משה רבנו חיפש כתובת שאליה הוא יכול לפנות ולקבול על אותו פקח מצרי, שהיכה את היהודי. ואולם התברר לו מהר מאוד ש"אין איש", אין עם מי לדבר. אין למי לפנות. כולם שונאי ישראל, למן ראשי השלטון ועד לאחרון האזרחים המצריים.
אין כאן שום תגובה מתלהמת חפוזה לא שקולה, יש כאן הבנה ברורה של המצב, שעם ישראל שרוי בשעבוד מסוכן, שעבוד נפשי ופיזי, שחלילה תקומה אין לו, ועליו לשבור את הכלים, להגיב חזק, להגיב בכל הכוח להעיר את עם ישראל.
משה מבין ויודע, שהמצב בו ישראל נמצאת הוא מצב מסוכן מאין כמוהו, וחובה עליו, להקריב את חייו הנעימים כנסיך מפונק, לסכן את נפשו, ולעשות מעשה, וכך עשה, ומכאן מתחילה מנהיגותו של משה להתרומם ולצמוח.
ויהי רצון, שנזכה כולנו, למנהיגים דגולים כמו משה, שידע להתעלות ברגעי הייאוש, לסכן את כל אשר לו, למען עם, למען מטרה צודקת.