בפרשת השבוע אנו נפגשים לראשונה עם האישיות העליונה ביותר שצמחה בתולדות האנושות, עם משה רבינו. האדם שכמעט התנתק מהחומר, שהתעלה למדרגות הגבוהות ביותר ברוחניות ושדיבר עם אלוהים פנים בפנים. בנוסף למעלותיו הרוחניות, כמתווך בין האדם ובין האלוהים, הוא גם הנהיג את עם ישראל במשך ארבעים שנה. על שמונים הראשונות שלו התורה כמעט ולא מפרטת, אבל מתוך מה שהיא כן מספרת ניתן ללמוד מהם התכונות שהופכות אדם למנהיג.
בפרשת שמות, אין לנו פירוט על משפחתו של משה רבינו, התורה מסתפקת בתיאורים כלליים על סף האנונימיים של הוריו "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (ב,א). גם בהמשך התיאור של ילדותו, אין לשותפים בעלילה שמות והם נקראים 'אחותו', 'אם הילד' ו'בת פרעה'. התורה בחרה לתאר את דמותו של משה רבינו, דוקא באופן הזה, תוך טשטוש שמות הדמויות, כי היא באה להדריך אותנו שלמנהיג בעם ישראל, הצד הפרטי-האישי אצלו צריך להיות זניח. מנהיג של ציבור חייב להבין שטובת האומה קודמת לדאגה שלו למשפחתו. לכן כשבאים לתאר את המנהיג, מעלימים בכוונה את משפחתו, שיידע שהיא תהפוך לחלק הפחות עיקרי של חייו. בנוסף, למנהיג אסור להיות מזוהה עם משפחה מסוימת או רק עם חלק מהעם, הוא חייב להיות מייצג את כל כללות העם. מנהיג של עם הוא מי שכל העם או לפחות רובו המכריע מזדהה איתו. מנהיג שאין לו הסכמה מרוב העם הוא אינו מנהיג, והחלטותיו אינן מחייבות. לכן, רק בפרשה הבאה, כאשר משה כבר נבחר להנהיג את עם ישראל והתקבל אצל העם, התורה מציינת את שמות הוריו ומפרטת על משפחתו.
גם צעדיו הראשונים של משה מעידים על המנהיגות שטבועה בו. המעשה הראשון בחייו, בתור אדם בוגר, עליו מסופר בתורה הוא הושעת העשוק מידי מכהו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (ב,יא). משה רבינו לא עשה חשבונות אישיים, מהן ההשלכות שעלולות להגרם לו בגלל מעשהו, הוא פשוט לא יכול היה לשתוק מול העוול הנורא שהוא רואה מול עיניו. על-המקום הוא מחליט לעשות מעשה כדי להפסיק את ההתעללות הזו. עמידה אמיצה זו עלתה לו ביוקר. בגללה הוא נאלץ לברוח למדין, אבל גם שם הוא לא אדיש לעוול שנעשה לבנות יתרו: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם". שתי תכונות מנהיגותיות מתגלות כאן אצל משה רבינו, רגישות חברתית והיכולת להקריב למען החברה.
ובסוף הפרשה כאשר הוא נשלח לדבר אל פרעה מתגלה תכונה נוספת המאפיינת מנהיגים, אומץ. משה נשלח על-ידי הקב"ה להגיד לפרעה: "כֹּה אָמַר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (ד,כב-כג). בשביל להגיד לאימפרטור כמו פרעה דבר כזה צריך המון אומץ. מדובר בעריץ אכזר, שלא הייתה לו בעיה לצוות על רציחת כל התינוקות הזכרים, וכנראה שחיי אדם, בעיקר של יהודים, אינם חשובים הרבה בעיניו. לבוא לאדם חסר לב כפרעה בדרישה לשחרור כל עבדיו העבריים ועוד להוסיף על כך איום, לזה לא מסוגל כל אדם. מנהיג הוא מי שיש בו העוז לעמוד מול האויבים האכזריים ביותר או מול שליטים אחרים ולעשות את הדבר הנכון מבלי להתבלבל ומבלי להכנע.
העדפת דאגת הכלל על פני האינטרס האישי, רגישות חברתית שפועלת למנוע פשעים גם במחיר אישי כבד והאומץ לעמוד על העקרונות גם מול לחצים כבדים הן שלוש התכונות ההכרחיות למנהיג אשר מתגלות במשה רבינו כפי שבחרה לתאר אותו התורה. על המנהיגות של ימינו נדרש לעיין שוב בפרשת שמות, לקלוט ממנה את הנהגותיו של משה רבינו וליישם אותן בתפקידם.