אנו קרובים היום יותר מתמיד לרקע המשטמה, שייצרו בכירי ה"ביטחון", הפוליטיקאים משמאל וחבריהם בתקשורת, סביב צווארו של ה"ימין" הישראלי 1995.
זה קרה אז ערב החיסול הנתעב, הבלתי מפוענח, של יצחק רבין בידי גורמים עלומים, ככל הנראה ממלכתיים, וזה קורה היום סביב מסע השקר והתרמית באשר למכתבי איום, המתקבלים כביכול בלשכות המפכ"ל ושר הביטחון.
ראוי לזכור, כי המכתבים-כביכול לא נבדקו אפילו בבדיקה ראשונית וכבר רב-המסיתים, יואל בן-נון, עולה לשידור הממלכתי כמומחה-על לרקיחת עלילות דם, כמו-גם כאחראי להתרת דמי נקיים; בעיקר של חכמי ישראל בדורנו.
כמו אז, שעה שיצחק רבין, מנהיג לאומי אחראי (התפטר בנשיאת אחריות לא לו בשל עבירה שולית בניהול חשבון זר, שבוצעה בידי אשתו, התמוטט בשל אחריות יתר ערב מלחמת ששת הימים ובמוצהר לא נתן ידו להרס יישובים), שכשל בעצות אחיתופל (אוסלו) - היה בשפל פופוליסטי חסר תקדים; כך אהוד ברק, בשעה הנוכחית, מבקש להשתקם בחסות מבצע מלחמה מתוקשר; באוויר, בים וביבשה; נגד המתיישבים החלוצים בהר.
למלחמת עולם זו של שר ביטחון - נטול יוזמות הגנה והרתעה ערב עידן הגרעין האזורי - הסתעפו חזיתות נוספות, רעיוניות וערכיות, מול תורתם ואמונתם של בתי מדרשות ציוניים לאומיים, ונוכח שמועות זדוניות מתוקשרות אודות איומים פיקטיביים על חייו (אסוציאציה חזקה מאוד להיותו יורש אפשרי של יצחק רבין).
אדרבה. אילו לא היו מונפקים מכתבי-האיום הפיקטיביים הללו על גבי פס ייצור סדרתי, אזי לא היינו יכולים להבין כיצד אהוד ברק נח על זרי דפנה, שעה שהוא שקוע עד צוואר בעוונות מוסריים וכשלים אתיים ואף שולח ידו בפלילים (עבודה זרה, למשל; אם כי במובן של העסקה לא חוקית של פועלת ניקיון פיליפינית).
מפכ"ל המשטרה, שממילא איננו שופע עשייה פנים ביטחונית ועסוק בקידום עמיתים-חברים, שיירי הפסולת הציבורית, טרוד עתה בעיצוב תדמיתו נוכח השלב הבא של חייו המתוקשרים. אחרת, כיצד יסביר לחבריו בתקשורת, במסיבות עיתונאים מגוחכות - זירת פעולתו העיקרית ברבות מעיתותיו שבידיו - כיצד עלול הוא ליפול, ביום שיפשוט את מדיו הדהויים, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
ראוי לזכור, שגלי ההסתה הנוכחיים נגד הפטריוטים הלאומיים מקורם בטריקת הדלת של אהוד ברק על פרצופו המזוקן, עוטה חן וחסד ורחמים, של הרב חיים דרוקמן, שמצדו חיפש כל דרך אפשרית להתקרבות, לפישור ולגישור, בעקבות החייאת ההליך לנעילת מסלול ישיבות ההסדר (ראה ערך ח"כ אורי אור).
רבני "צהר" הסתוויסתיים יידרשו עתה להתמודד מול האסטרטגיה השגויה שלהם בקירוב לבבות באורח כפוי ומתחנחן, לקירוב לבבות מתוך כבוד ההדדי, ליבון עקרונות ושוויון מעמדות. הרפיסות, הגמישות והפרגמטיזם כביכול, הפכו מזמן את שביל-הזהב של הציונות הדתית לחבל לוליינות דק, שרבים המהלכים בו אשר נופלים הימנו כבר בצעדיהם הראשונים.
אילו היו מלחים מקצועיים על סיפונה של הרבנות הלאומית, כי אז היו נסגרות דלתותיהם של ישיבות הספרא והסייפא בזו אחר זו, עם הגעת ספרי הכריתות של אהוד ברק ולו לאחת מהן, כפי שאמנם קרה בשעריה של ישיבת "הר-ברכה".
אם אומנם גרסו הסתוויסתיים, שיש עוד לבצע מהלכי גישוש, הרי שעם העמידה על העויינות והיהירות מן הצד האחר - היו הגב הכפוף והראש השמוט אמורים לפנות את מקומם ליציבה נכונה ובריאה; ראויה יותר למי שהתיימרו לייצג ערכי נצח.
ככל שנוקפים הימים מתבררות אמיתות יסוד בדו-שיח החרשים, המתנהל ב'ישראל', מאז שנות השמונים המוקדמות, בין מחנה חלוצי, ערכי ויהודי, לבין החלונות הגבוהים האטומים.
ככל שמתרבות הגזירות (עקירה, הקפאה, ניתוק...) נהיר לכל בר דעת, כי השנאה והמשטמה כלפי יושבי ההר היא עמוקה מיני ים, וכי כל היתממות, חולשה והכנעה (ראה ערך "ממלכתיות") תביא לכריתת הגזע, בו גנוז האור הגנוז; עתידו וגורלו של היישוב העברי בארץ ישראל.