לדעתי הנושא הזה חייב היה לעמוד על סדר היום הציבורי סמוך מאוד לסוגיית הגרעין של אירן. נגד אויב בחוץ אנו יודעים להתמודד יפה. מפתחים "חץ", "כיפת ברזל" ועוד ציוד משוכלל חשוב מאוד שעולה מיליארדים. נגד "אויבים" בפנים, ולא מדובר רק באנשים אלא ברבי קומות של ערכים שמטים ליפול, אנו חדלי אישים. ב-17 בדצמבר 2009 נערך במרכז ליאו באק בחיפה הכינוס של "התנועה להעצמת הרוח בחינוך". פרופ' ישעיהו תדמור, יו"ר התנועה, איש מחקר וחינוך ותיק, אמר בפתח הכינוס: "מהות החינוך היא, בעיניי, עיסוק באדם, בשאלות האדם, ביחסו של האדם לזולת, לחברה וליקום ובזיקתו למוחלט, למטפיסי, לאלוהים; עיסוק בערכיו, בשליחותו ובמחויבויותיו. נלווים לכך שאלות בדבר קיומיות, אותנטיות, משמעות, רב שיח, אהבה, ערכיות ומוסריות.
מול הגישה הרווחת כיום בציבור, בקרב הורים וגם בקרב ראשי מערכת החינוך - הגישה התכליתנית, המעשית, הרואה את חזות הכל בחינוך, בהישגים ובציונים, הגישה שהלימודים בה שטוחים, מישוריים, נעדרי פסגות, נעדרי חוויות חינוכיות, הגישה שבה ההוראה והלמידה הן טכניות במידה רבה, בלא נגיעה בתלמיד האדם - אנחנו מבקשים להחזיר לחינוך את נשמת החינוך. התשתית לכך היא ההבניה של התרבות הבית ספרית בשישה "מחוזות תרבות": תרבות אינטלקטואלית, תרבות רגשית, תרבות גופנית-פעלתנית, תרבות אקולוגית, תרבות ערכית, תרבות מוסרית, תרבות אמנותית, תרבות רוחנית".
הכינוס בליאו באק נחשב כמוצלח, אבל שם ישבו אנשי חינוך, מחקר, אקדמיה, אומנם לא במגדל השן, אבל סיכום מוצלח של דיונים, אינו מועבר במערכת פנואומאטית לשטח. אומנם התוצאה אף שהיא רבת פנים, בסופו של דבר היא רעה, ואילו הנסיבות או המסיבות נובעות משלל של סוגיות, שמערכת החינוך לבדה בשום אופן לא תוכל להתמודד איתן. היא קשורה בתנאים פיסיים של הלימודים, במשיכת כוח אדם מעולה, במשפחה, בסביבה, ברוח הנושבת בחברה, בשאיפות החומרניות ללא מצרים, באגוצנטריות, במיעוט שדולות למען חינוך וחברה, בריקבון במערכת הפוליטית, בחלוקה שערורייתית של תקציב המדינה, בדוגמה המבישה של מנהיגינו ברשות המחוקקת והמבצעת ומאות עשרות מקורות אשר הצד השווה שבהם הוא ניקוז אווירה מורעלת למערכת החינוך.
יובל דרור הוא מן הכותבים הבולטים בעיתונות המקוונת, ובטור היומי שלו ב"עין השביעית", העיתון המקוון שעוסק בתקשורת, הוא מציין בכותרת כי המוסף השנתי של "דה מרקר" (נושאת המטוסים של הארץ - צ.ג) בחר את בני הנוער ש"יעצבו את העשור הבא של ישראל". בתפריט: יח"צנות, שיווק, פרסום, כסף, כסף וכסף - פני הדור כפני העיתון". בשעתו הקדשתי פוסט ארוך מאוד למעמדו של "דה מרקר" - מולֵך-מוליך זה - וכל הנלווה אליו לתרבות הממונית, אף שהמגזין נותן ביטוי גם לתחלואי החברה. הדגל שלו, העניין שהוא מבליט, הגירוי שלו הוא אכן כסף, כסף ועוד כסף... בעבור כסף עובדים קשה, בעבור כסף אובדים, ובעבור כסף משחיתים קשה וגם נרצחים - קל. גם המפולת הכלכלית בשנה שחלפה ופשיטת הרגל של "השוק החופשי", לא לימדה לקח. כסף עונה את הכל, כסף מענה את הכל. הדוניזם ומזוכיזם בכפיפה אחת. החינוך החולה מונח, במקרה הטוב, בחדר המיון.
לפני כמה ימים התבשרנו - מעל דפי העיתונות (אני מציין עובדה זאת שכן הבשורות בתקשורת לא תמיד מתממשות, ורפורמות המוכרזות מדי כמה שבועות נמוגות) על רפורמה בחינוך העל יסודי. במסגרת רפורמה זאת מורה-חונך יהיה אחראי על קבוצה קטנה של כ-16 תלמידים ויעקוב אחר פעילותו האישית של כל אחת ואחד מהם. כמו-כן תיקבע מסגרת זמן מיוחדת לפעילות חברתית. אילו הדבר יוגשם תהיה בו ברכה כפולה והיא מתן תשומת לב רבה יותר לתלמיד הבודד ותשומת לב רבה יותר של התלמיד לחברה. בכך אולי יינתן מענה ולו חלקי לליבה של בעיית החינוך שלנו והיא - הסביבה. בלי תמיכה מסיבית של הממשלה, הרשות המקומית, הסביבה, המשפחה, השכונה, שום מורה או מחנך, גם את יתאים לגזרה של ד"ר גומפל, הצלחתו תהיה מוגבלת מאוד. הסביבה זקוקה בדחיפות לרפורמה.